לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת
שלש פעמים פורחות השושנים בתהילות. בכל פעם לא כל כך ברור מה זה שושנים. העמדת השושנים בהקשר עם בני קרח – משוררים שצצים בכל פעם מהקבר, ומתיימרים להשכיל אותנו, מאפילה ומשחירה את השושנים. את שִׁיר יְדִידֹת – מתרגם חוקר תהילים רוברט אלתר כשיר אהבה, כשיר חתונה ששרים למלך משוח הנישא לנסיכה זרה המגיעה עם המון כבודה, נערות מלוות תמרוקי בשמים ואוצרות – וכל זאת ינתן למלך.
בין ידידות ואהבה משתרע מרחב תודעתי לא קטן. ולכן אולי צריך את ה`משכיל`. בעצם אנחנו צריכות את המשכיל – כי גם אנחנו כמו כל קוראי התהילות מוזמנות לחתונה הזאת. מעל ראשם של בני קרח המשוררים צאצאי קרח ועדתו תרחף תמיד בתודעתנו עננה שחורה – מה להם `בלועי קרח ` ולשירה, במיוחד שירי חתונה?
חיפוש קצר מוביל אותנו אל השושנים כסמל ליופיים המפתה ולמיניותם של שני גיבורי שיר השירים – הדוד והרעיה, השושנים מלוות את תיאורי הגוף והטבע , והדוד נרמז כנראה במילה `ידידות` :
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים[1]
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים [2],
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים[3] ; ש
שִפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר[4];
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:[5]
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים[6]
כל היופי הזה כבר נזכר קודם גם בהקשר לבית המקדש שבו העמודים יכין ובועז מקושטים מעשה שושן. גם בארמון המלך שלמה מופיע דגם השושן שוב שוב – לאמור כאן חיי עולם וחיי שעה יהיו כשושנה – כמאמר הנביא הושע : אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה [7] .
ולא רק המבנה מעוטר בשושנים גם כלי הקודש – שפת הכיור הוא ים הנחושת מעוטרת בשושנים – וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה[8].
ובכל זאת – משהו לא שמח בין שושני חתונת המלך והנסיכה הזרה. השושנה הרעננה נוטפת המור תיקטף על ידי המלך וכך גם כל הפמליה שלה – ותכלא לעד בארמון הרמון כפי שמרמזת התהילה הפטריארכלית הזאת. המשורר בן קרח החנפן לא אומר בפירוש, אך ברור שהשידוך הזה נועד לשרת אינטרסים פוליטיים – ולכן השושנה הכלה מוזהרת:
שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ:
וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ:
נתינה לעד, נדונה לשכחה ולכליאה – השושנה הרעיה שבטנה סוגה בשושנים וכולה טובלת בבשם תחלה ותמות כפי שאומר לנו ויליאם בלייק בשירו האלמותי השושנה החולה.
השושנה החולה/ ויליאם בלייק
הו שושנה, הנך חולה!
התולע הלא-נראה
המעופף באפלה,
בסופה המיללת,
גילה את ערוגת מטתך
של שמחה ארגמנית
ואהבתו החשאית האפלה
את חייך מכלה.[9]
שירו של בלייק הוא בעצם קולם הסמוי של בני קרח הצובעים את שיר הידידות הזה בצבעים אפלים – הם השושנה השחורה הנובלת החולה. וזה הוא ה`משכיל` – הלוקח אותנו היישר אל סיפור גן העדן שם מתוארת האשה כמתאווה וחומדת את הפרי ` וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל` [10] – התאווה לא נתונה לנשים אומר לנו בעל התהילה, לא התאווה ולא ההשכלה . הם נתונים לאדונים בלבד.
בכל שושנה , בכל שושנה, כך אומרת המשוררת זלדה מתגוררת צפור ספירית , אפילו אם היא מתגוללת בעפר על אם הדרך ומתחננת :
אָנָּא חָנּוּנִי!
מֵעָפָר הֲרִימוּנִי,
פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלַיִם;
בְּיֶדְכֶם שָׂאוּנִי
אֶל עֵדֶן גַּנִּי,
אֶל גַּן מַחְמַד עֵינַיִם." (אליקים צונזר)
וזלדה עונה לה: רק תעברי את ים האש בלי להשרף – תפרחי מחדש באור ובשקט.
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה,
כה קרוב
שקט העלים,
כה קרוב
אותו אי –
קח סירה
וחצה את ים האש.
[1] שיר השירים ב א
[2] שיר השירים ב טז
[3] שם פרק ד
[4] שם פרק ה
[5] שם פרק ו
[6] שם פרק ז
[7] הושע יד
[8] דברי הימים ב פרק ד; אי אפשר שלא להזכר כאן בדימוי יופיו של האמורא רבי יוחנן – הנובע ישירות מתיאור ים הנחושתהמעוטר בשושנים
אמר ר` יוחנן: אני נותרתי מהיפים של ירושלים.
הרוצה לראות יופיו של ר` יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל (זר) של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר` יוחנן הוא. (בבא מציעא פד א)
[9] תרגמה רותי שריג
[10] בראשית ג
