פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם – אֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהֹוָה חוֹמַת אֵשׁ
"פרזות תשב ירושלים" – כך מבטיח אלהים לזכריה. ירושלים תהיה מסוף העולם ועד סופו – מה פרזות אין להן שיעור אף ירושלים כך. ירושלים הבנוייה תהייה כעיר שאין לה שיעור. ובכל זאת מי ישמור עליה? כמובן הקב"ה בכבודו ובעצמו יקיף אותה וישכון בתוכה כחומת אש.
החזון של זכריה ממש הצחיק את חכמי התלמוד.
הם הבינו שמעשה החורבן הוא מעשה של הפרזה , מעשה של של פריצה :חומת ההפרדה/ ההגנה הוירטואלית נפרצה על ידי השומר בכבודו ובעצמו זה שמבטיח שוב חומת אש. הרי הוא עצמו ישב בתוך להבות וענני אש וחגג את החורבן; חיים נחמן ביאליק מיטיב לתאר זאת במגילת האש.
אֵל נְקָמוֹת, שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.
הֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת…
עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה…
מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.
הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!
כך שחומת האש היא לא הבטחה מי יודע מה. אש התמיד הבוערת על המזבח עלולה להתלקח באחת ולפנות כנגד מדליקיה. בתוכנו שוכנת האש – טובה ורעה כאחת.
בדרשה נועזת על הפסוק : [1] – "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" מקדימים דרשני התלמוד את חיים נחמן ביאליק. לצורך הדרשה לא ממש מעניין אותם האדם שהצית שריפה. מבחינתם אלהים הוא המצית האולטימטיבי ואין בלתו. לדידם אמר הקדוש ברוך הוא אני הצתי אש בציון ועלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני שרפתי באש ואני עתיד לבנות את ציון באש, כפי שאמר זכריה : "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהֹוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ". (בבלי בבא קמא ב ס )
ככה, "על הדרך" אנחנו מקבלים מושג על המהות האלוהית – כולה אש. כפי שלמדנו כבר בספר דברים : כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא[2]
כמה מסוכנת ההבטחה הזאת. מי רוצה את האש המשתוללת הזאת מסביב ובתוכנו? כמה נורא הדבר שיש בינינו כאלה שהאש הבלתי מרוסנת והקפריזית הזאת כבר אחוזה ואוחזת בהם ובנו.
———
[1] שמות כב ה
[2] דברים ד כד
