דברים פרק טו פסוק יז
וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:
ואף לאמתך תעשה כן?! – לרגע נבהלתי. האם גם האמה אמורה לומר "אהבתי את אדוני", ואם תסרב להשתחרר – ירצעו את אזנה. אבל לא. התלמוד הבבלי במסכת קידושין (יז ב) מרגיע אותי ואומר ש"אף לאמתך תעשה כן" – מכוון להענקת רכוש. נשמע ממש נפלא – שפחה משוחררת יוצאת עם רכוש להתחיל חיים חדשים בעולם החירות הכה מאיים. לעולם לא אדע מה קרה לכל אותן שפחות משוחררות – האם התירו להן לקחת את ילדיהן עימן, או שגורשו למדבר עם הילדים כמו הגר וישמעאל?
ובכלל, יש די הרבה שפחות במקרא, מה קרה להגר אנחנו יודעים. גורלן של זלפה ובלהה היה כנראה יותר טוב, הן נשארו יחד עם רחל לאה ויעקב אולי כתיקון למעשה הגירוש של הגר. מה עם כל אותן שפחות אנונימיות – לא נדע.
בכל ספרות חז"ל יש שפחה אחת המוזכרת בשמה. אפילו שמה של שפחתו של רבי שהיתה ידענית, ובעלת כוחות נידוי אינו מוזכר. מדובר בשפחה משוחררת בשם כרכמית . ומדוע היא התפרסמה כל כך ? כי היא האישה היחידה בכל ספרות חזל ששמה מוזכר ושהשקוה מי סוטה ! ולא פעם אחת אלא כדברי הירושלמי כמה וכמה פעמים. `כנראה היה לה בעל פרנואיד`, כותב אחד החוקרים…
ומי `השקה אותה` מי סוטה? לא פחות ולא יותר מאשר שמעיה ואבטליון. במקום הכהן הגדול האמור לעשות זאת בירושלים.
יש לומר את האמת, הטקסט הרבני לא מעוניין בכרכמית ולא במי סוטה. הוא משבץ את הספור על השפחה המשוחררת האומללה הזאת בתוך הספור המזעזע על נידויו של עקביא בן מהלאל. שנים רבות לומדת את הספור, ומלמדת אותו תמיד בהקשר לנידוי. מעיר ישראל לוין : ": החרימו את רבי עקביא בן מהללאל ורגמו את ארונו באבנים לאחר מותו , בגלל מחלוקת בשאלה אם שפחות משוחררות היו חייבות בטקס המים המאררים אם לאו ; שוב נערך המאבק על השליטה הגברית על גופן של הנשים ועל מיניותן . סקילת ארונו של רבי עקביא בן מהללאל , אם `אמתית` מבחינה היסטורית או אגדית בלבד , בוודאי לא הייתה אמצעי משמעתי בלבד , אלא קשורה בהרחקה מטילת אימה מן הקהילה "
ובכל זאת הפעם אני מבקשת להתבונן באשה, שפחה משוחררת, שגוירה כנראה על ידי אדוניה ששוב ושוב מושפלת, לאחר שנים רבות של השפלה כשפחה. ואני יודעת את שמה – כרכמית, כרכום וכלנית, ואני כועסת על שמעיה ואבטליון – מדוע השקוה? ומצדדת בעקביא בן מהללאל שאמר שלא היו צריכים להשקות. א ב ל במחשבה שניה – אני יכולה להבין את הצמד הזה, שהיו גרים וודאי חשו אמפתיה אל האישה ובזה שהעבירו אותה את הטקס – אמרו לה באופן פרדוקסלי ונורא – עכשיו את באמת יהודיה!