איך אפשר להתחבר לתהילה שהיא פרטית ואישית מצד אחד, אבל שזורות בה אמירות גזעניות כמו ״כָּל-אָרְחוֹת יְהוָה, חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ, וְעֵדֹתָיו.״ או ״וזרעו יירש את הארץ״?
והכי מוזר : למה הסיפא של התהילה נראית כמו הדבקה של עורך חסר סבלנות או של מעתיק רשלני?
איך אפשר להתחבר למשורר מתחיל, אולי תלמיד בית ספר, שכותב את השיר באקרוסטיכון כושל במקצת? שניכר בו שהוא חדש בלימוד התורה והוא מודה בכך במילים – דְּרָכֶיךָ יְהוָה, הוֹדִיעֵנִי; אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ, וְלַמְּדֵנִי-?
והעיקר, מהם שני הפסוקים המדברים על הברית? למה הם מודבקים שם? מהו סוד יהוה, שצריך להיוודע ליראיו?
אין זאת, אלא להניח את התהילה הזאת כאבן שאין לה הופכין, ולעבור ישר לתהילה הבאה. …
***
אבל בכנות: איך אפשר לדלג על תהילה שפותחת במילים – ״אֵלֶיךָ יְהוָה, נַפְשִׁי אֶשָּׂא״. ובגרסה הנשית – אליך יה, נפשי אשא, אלוהיי, בך בטחתי, דרכיך, יה הודיעיני, אורחותיך למדיני, אותך קיוויתי כל היום. איזו כמיהה ליהוה, או ליה ולדתה! מי היה כה נואש או היתה כה נואשת להתחנן להתקרבות כזאת אל אלוהיה?
איך אפשר להתנתק, כאישה, מהכמיהה לדעת את אורחותיה של יה, לגלות אותה בתוך הטקסטים הגבריים, ולהניח לכותבת, גם היא רק תלמידה כושלת במקצת, ומתחילה, להישכח בנבכי התהילות? הרי גם אנחנו רק מתחילות ומדשדשות בחומר הטרי לנו.
ואם איש הוא הכותב, מי הוא זה?
כמובן, מישהו שלא תמיד היה עברי, יהודי, ישראלי. אולי הוא אפילו פסול חיתון.
ברגע שקוראים כך, הטקסט הופך בבת אחת לאחיד. מחבר אותנו אל הזר שרוצה להשתייך; ולפתע הפסוק ״כָּל-אָרְחוֹת יְהוָה, חֶסֶד וֶאֱמֶת–לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ, וְעֵדֹתָיו״ לא נשמע גזעני אלא תובע מהאל את שלו, לזכות בחסד האלהי פשוט למאמין החדש. והבקשה לגלות את סוד הברית היא טבעית למי שרוצה לבוא בקהל.
ומרגשת האמירה ״אל תיתן לי להתבייש במי שאני – ״בך בטחתי, אל אבושה.״ אינני כמו הבוגדים בך שצריכים להתבייש, אני מאמין בחסדיך. או : אינני מתבייש ברצוני להשתייך למרות היותי נתון לבוז וללעג מסביבתי.
אפשר לקרוא את הפסוק בחיבור גדול אל הזר הרוצה להשתייך. אך מיהו הזר הדחוי כל כך שיש לו אויבים רבים כל כך, כנראה הגר העמוני. עמונים ומואבים אינם יכולים לבוא בקהל ישראל.
אנחנו מציעות שמדובר בגר עמוני.
ִּתנו רבנן: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל?
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָּהָל.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָּהָל.
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים כג ד) `לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל `.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב, בִּמְקוֹמָן הֵם יוֹשְׁבִין? וַהֲלֹא כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י יג) `וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים`, וְכָל דְּפָרֵישׁ – מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ.
אָמַר לורַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר אֱמַר (ירמיה מט ו) `וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן` וּכְבָר שָׁבוּ.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (עמוס ט יד) `וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל` וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ.
מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַּקָּהָל (ברכות כח א)
יהודה העמוני כבר התגייר. ורוצה `לבוא בקהל` במשמעות של לשאת אישה. וביום מיוחד מאד, בו התקוממו החכמים נגד רבן גמליאל וחוקקו הלכות חדשות פחות מחמירות ושמרניות הוא נעמד לפני בית הדין ושואל "ומה איתי"? הטקסט העתיק חושף את המחלוקת ואת קרב הפסוקים המתחולל בבית הדין ולבסוף ברגע של חסד התירוהו. זכור רחמיך וחסדיך אומרת התהילה, וממשיכה תפילת הגר: כל אורחות ה חסד ואמת… בעצם אומר המחבר : אני מוכן להיות בן ברית מוכן להקזת הדם כלשון המברך על המילה :
"ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם-ברית… ברוך אתה ה`, כורת הברית". מה שמהדהד שוב את בקשת הברית השזורה התהילה. " סוֹד יְהֹוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" , בקשת השתייכות לחבורת הסוד הגברית חבורת הנימולים. מוכן להיות חלק מאנשי צבא `, צבא השם העזוז והגבור צבא השם איש המלחמה.
ואם בתחילת המאמר סברנו שאת הפסוק האחרו הוסיף תלמיד כושל, הרי שעתה מתברר שמדובר בעורך גאון ו`פדה ישראל` מתבקש ממש. כי אולי "ישראל" הוא שמו החדש של הגר.
********
אנו סבורות שהמפעל שלנו להתקרב ליה, לחשוף אותה, ללמוד את דרכיה ולשייך אותה למקורות היהודיים שלנו, דומה מאוד למפעל של הגר העמוני, כותב התהילה הזאת, להשתייך.
על כן אנו יוצרות תהילות משלנו, מפינו, המאפשרות לנו להתקרב לשכינה ולקרבה אל קהל הקוראות והקוראים שלנו.
א. לנו. אליך יה, נפשנו נישא.
ב שכינתנו, בך בטחנו, בך גאוותינו, נגדיל שמך ברבים.
ג גם כל קווייך יעלצו. יכירו בך גם בני איש.
ד דרכיך יה, הודיעי לנו, אורחותיך חשפי בפנינו
ה הדריכי אותנו באמיתך, ולמדי אותנו, כי את יה בשורתינו לעולם, אותך חיפשנו כל היום
ו זוכרות את זרימתך והשפע שלך, כי את מקורן בעולם
ז חטאינו נשכח ונתרכז בחסדך, ובטובך, יה.
ח טובה וישרה יה, מורה לנו תמיד את האמת שלנו.
ט יה, הדריכי אותנו הקטנות במאמרינו, ולמדי אותנו דרכך.
י כל אורחות השכינה חסד ואמת, למי שנחשפו להשראתה.
יא למען שמך שנמחק יה, סלחי אם נופלות אצלנו טעויות לפעמים.
יב מי הנשים שוחרות יה – תורינו בדרך שבחרנו.
יג נפשינו בטוב תלין, ובנותינו יירשו תורתך.
יד סוד יה לאמיצות, קשרנו נפשנו בנפשך.
טו עינינו תמיד אל יה, כי היא מוציאה את רגלנו מהרשת.
טז פני אלינו ואהבי אותנו, כי אנו יחידות עד עתה.
יז צוהר לעוד לבבות פתחי, פתחי לנו שערים
יח ראי מאמצינו ועמלנו, ותקני כל טעויותינו.
יט ראי העבודה כה רבה, והעולם זקוק לשלום
כ שמרי עלינו והגדילי פועלינו – נשמח כי חסינו בך
כא תום ויושר ניצור ונמשיך לקוות לך.
כב פדי שדי, את ישראל מהמונותיאיזם הפטריאכלי.
