משגע
כל כך יפה.
לא בא לי לשנות.
כך התחילה החברותא שלנו בלימוד תהילה טו. אכן , טקסט מושלם. בחלקו הוא מזכיר את תהילה א` אבל רק במעט. תהילה א רצוף באמירת `לא`, מארח צדיקים ורשעים – וכאן, בתהילה טו, הכל כל כך מקסים וחיובי.
מבט נוסף מגלה לנו שזוהי תהילה חברתית חילונית בעולם טבול ממסד דתי – נציגיו של אלהים עלי אדמות.
מי יגור באהלך? לא הכהנים,
מי ישכון בהר קדשיך? לא הרבנים.
ה"לא" שנמצא כל כך בגלוי בתהילה א` מסתתר בתוך ה"כן" של תהילה ט"ו. אנחנו מתחילות לחשוב שמדובר בטקסט אנטי – כהני. ולכן , מהרהרות שמא זוהי תהילה שלנו – של המודרות, של נשות הכותל למשל – שאינן מורשות להיות, שלא לדבר על `לגור` או על `לשכון`באהל או בהר. המשכן המדברי וודאי נרמז פה על ידי השאלה הרטורית "מי יגור באהלך"? יגור כגר תושב ולא כזר. שאלה המתריסה כנגד הממסד הדתי וכנגד לשונו הרעה, הממיטה עליו עצמו בושה.היש לשים לב לכך שלא מדובר בבנין פאר הטובע בשחיתות אלא באהל – אותו משכן דינמי שניתן להרחיב את יריעותיו ולאפשר לרוחות טובות להכנס ולרענן אותו. והשימוש במילה `אהל` מיידע אותנו בין השורות למה שהתחולל בבית המקדש.
האהל נקשר במסורת שלנו עם האישה. שרה מקשיבה באהל לשיח המלאכים עם אברהם, מודרת מהבשורה ומואשמת בזלזול . " לא, כי צחקת" אומר לה יהוה, בעוד שצחוקו של אברהם מתפרש כשמחה, הצחוק של שרה מתפרש כזלזול. אכן, התלמוד הבבלי במסכת מכות משייך כל פסוק מהתהילה לדמות אחרת, ומצמצם אותה בכך מאד. ואברהם זוכה שם לכינוי "הולך תמים". אברהם נרמז לדעתנו שוב בעניין ההר – הוא הר המוריה שעליו נבנה בית המקדש ובו התחוללה זוועת העקידה. ואולי, זאת בכלל תהילה שכתבה שרה? תהילה ביקורתית על אותו `הולך תמים` שהלך שלשה ימים עם בנו ורגל על לשונו ורימה אותו? וכך, התהילה משנה את השקפותינו על אברהם `הצדיק`.
***
האהל הוא מקומן של רחל ולאה המתחרות על אהבת יעקב; מקומה של רחל האם הגדולה של משיח בן יוסף ושל לאה האם הגדולה של משיח בן דוד. האהל הוא אהל שרה אליו לוקח יצחק את רבקה להתנחם בחיקה על מות אימו: " וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ "; האהל הוא מקום של כעס נקמה ואלימות – מקומה של יעל אשת חבר הקיני. אשר מבורכת בשירת דבורה תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: (שופטים ה) . במסכת סנהדרין אומרים הרבנים : מי הן הנשים שבאהל? אלו הן שרה רבקה רחל ולאה.
בשירו על סף בית המדרש מבכה חיים נחמן ביאליק את הניוון והחורבן של בית מדרשו הישן ומבטיח לעצמו ולנו, ממש בלשון של צוואה : וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס – אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
בית המקדש /בית מדרש – כמטאפורה להתאבנות רוחנית הופך אצל חיים נחמן לאהל עם יריעות מורחבות, וחלונות קרועים לרווחה. כדי לרפא – יש לבצע קריעה מטאפורית של הישן המאובן והמסואב – או במילים אחרות חילון משמעו פתיחת חלונות המאפשרים יציאה למרחב הפרשני הפתוח. ביאליק קרא לבניין שנבנה ב1929 בתל אביב ברחוב בלפור ביוזמתו "אהל שם" ובו הנהיג את ענג שבת המיתולוגי שלו.
***
ובנימה אישית – מתבוננות על תהליך למידת התהילה בו חווינו את המעבר מהתפעלות ראשונית, לקריאה חתרנית המבקשת לחלץ את הקול המושתק המוסתר והמודר.
וכך כותבת חוקרת המקרא אסתר פוקס : "הקוראת שלי" קובעת ומאשרת את זכותה לסרב לסמכות של המקרא ולמניפולציות של המספר המקראי. לקרוא כמו אישה משמע לתרגל את קריאת הנגד האפשרית בגלל היכרות קרובה עם המעמד של האחר. לקרוא כמו אישה משמע לקרוא כאחר, כזר. לקרוא כמו אשה משמע לסרב למעמד של קוראת הנמצאת בשוליים. לקרוא כמו אישה – משמעו להניח שכל הפרשנויות מעוגנות בקורא ולא בטקסט. משמעו להביא פרשנויות או שיטות פרשניות שמבוססות על התנגדות. ותנודה מסמכות הטקסט לסמכותה של הפרשנית, או של הקהילה הפרשנית. Esther Fuchs, Sexual Politics in the Biblical Narrative – Reading the Hebrew Bible as Woman, Sheffield Academic Press, 2013
