משנה מסכת ברכות פרק א
(א) מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:
לפנינו הטקסט הראשון של ספרות חז"ל. לפחות לפי תפיסת הסבים והסבתות שלנו. עורכי המשנה בחרו לפתוח בדיבור על ערב, על קריאת שמע – כאילו ש`קורין את שמע` הוא דבר ברור וידוע ומוכר.
מה זה? "קורין את שמע בערבית"- כנראה לכותבים למוסרים ולעורכים זה היה מאוד ברור.
מבחינתם –ברור להם שקורין את שמע בערבית אבל – מה הנוסח? מה הטקסט? שוב, כנראה שלעורכי המשנה זה היה ברור. מה שלא ברור להם זה `מאימתי`… ממתי עד מתי בערבית קורין את שמע?
אני מרגישה שמדובר כאן על מנהג מוכר, שלגבי קיומו אין מחלוקת, ובכל זאת, שאלה "קטנה" לכאורה מטרידה את התנאים.
התשובה – ממש גרנדיוזית. התחושה היא שהמשנה רוצה לחבר את קריאת שמע עם עבודת הכוהנים במקדש. חכמים אומרים לעצמם – אמנם אנחנו מייצרים פה יהדות חדשה, יהדות של אחרי חורבן, יהדות שהבית של האלוהים שלה חרב, ועכשיו הוא מסתובב `הומלס` בחינת `למלך אין בית למלכה אין כתר`, והיא בונה בית אחר, שחלקו מורכב מאבני המקדש הרוחניות – מנהגי הכוהנים לאכול תרומה. ועל השאלה הכול כך יומיומית לכאורה, `מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית` – אנחנו עונים תשובה היסטורית-תיאולוגית טעונה בזיכרון כואב על עולם שחרב, ובהבנה שכעת – יש מרחק עצום בינינו ובין אבינו שבשמים.
במשנה בתוספתא ובתלמודים נמצא אמירות רבות המתחילות ב"מיום שחרב בית המקדש" וממשיכות בתיאור מנהג או מעשה שהיו נהוגים "פעם", ועכשיו, לאחר החורבן כבר לא …. כמו שאומר ביאליק ב`מגילת האש` נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם…האמירה התלמודית `מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה`(בבלי ברכות ,לב ב) מהדהדת כאן כל כך חזק.
המהלך ההלכתי התמים לכאורה של המשנה – עד מתי אפשר לקרא את שמע בערבית, מתערער על ידי המעשה המובא במשנה. על פניו אין צורך במעשה הזה. מעשה כאן הוא גם ספור וגם עשייה. המשנה מספרת שהבנים בחרו ללכת לבית המשתה. מדובר בבנים של רבן גמליאל – האיש החשוב ביבנה. ממחוללי המהפכה הרבנית. והבנים – עושים מעשה… במקום להיות בבית המדרש הם הולכים לבית המשתה.
לאור המשך המשנה נראה שהספור על הבנים מביע את החשש לגבי דור ההמשך. האם הבנים, ישמרו את הזיכרון של חיי המקדש, האם יזכרו את הכוהנים האוכלים בתרומה, את ריח האברים הנצלים – ואת ההוויה המיוחדת של בשרים ועבודת ה` המשתלבות זו בזו בדרך כל כך ממשית ונוכחת? והאם ימשיכו בדרכנו – יצירת יהדות חדשה.
המשנה הזו היא קינה כפולה על החורבן ועל הבנים.
ההוגה החסידי בעל ` תפארת שלמה` אומר:
ברכות (פ"א) "מעשה שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות". לפי פשוטו אין להבין בוודאי הצדיקים הללו לא שתו עד שישכרו שלא יקראו קריאת שמע. אכן יבואר על פי הידוע שעיקר קריאת שמע הוא לעשות היחוד ליחד הדודים כיל"ח כמו שכתוב אכלו ריעים שתו ושכרו דודים וזה הרמז שבאו בניו מבית המשתה פי` שעשו היחוד כנ"ל. הרמז לבית המשתה לזאת עלה בדעתם שהם פטורים מקריאת שמע. ולזה השיב להם ר"ג אם לא עלה עמוד השחר פירוש שכל זמן שלא הגיע זמן הגאולה שלימה במהרה בימינו הרמוז לאילת השחר מחויבים אתם לקרות:( תפארת שלמה[1] לקוטים)
זה הפרשן היחידי שמעלה בברור את החשש שמא הבנים שתו לשכרה. הוא מציע שהיו במשתה נישואין. את הנישואין הוא קורא כמעשה יחוד ומאחר שקריאת שמע גם היא מעשה יחוד לכן עלה בדעתם שהם פטורים מקריאת שמע כי `עשו היחוד כנ"ל`. מתשובת רבן גמליאל על עמוד השחר למד הפרשן שמדובר כאן על השחר כעל גאולה – כרמוז על איילת השחר. ולכן עד שלא תבוא גאולה (השחר) מחוייבים לקרות קריאת שמע…
יתר הפרשנים אינם מתייחסים כלל לפצצה המתקתקת המונחת בלב המשנה הפותחת, לפחות באופן רשמי את ספרות חז"ל.
*****
עבודתי `לא קרינו את שמע`
העבודה נועדה להיות מוצגת בכתת `בינה` – ברמת אפעל.
כאשר חשבתי על מהות הלימוד וההוראה שלי בבינה, ראיתי בעיני רוחי את השילוב בין המקורות – מה שמכונה ארון הספרים היהודי – ובין העשייה הישראלית-יהודית חברתית המאפיינת את בינה.
השפה הבינתית הנוצרת ומתחדשת ב`בינה` מורכבת מהרבה רבדי תוכן היסטוריים לאומיים דתיים רוחניים סוציולוגיים ופסיכולוגיים גם יחד. זוהי שפה שאינה רק שפה אלא גם מ ע ש ה.
התשתית בעבודה, המתקיימת מאחורי הדמויות המייצגות את המעשה הציוני – היא רשת של מקורות.
הדף הראשון של ספרות חז"ל מייצג כאן את העבר. את המקורות – במלוא חיותם. הבחירה בדף זה , כאשר הוא עצמו עוסק בעבר, בבית המקדש, ובעתיד – במעשי הבנים מייצגת את הקשר הדינמי בין עבר לעתיד בין זיכרון היסטורי רוחני ומעשה חברתי לאומי ציוני עכשווי.
את הדמויות בחרתי באופן אינטואיטיבי `מהבטן`. כל אחת ואחת מהן מייצגת עבורי עשייה הירואית ציונית תרבותית פוליטית, התנדבותית – כל אחת מהדמויות היא אייקון וסמל לערכים רבים שאני מאמינה בהם. מאחורי כל דמות מבצבצות אותיות הגמרא – כרקע משמעותי מחייב.
את האמירה של הבנים `לא קרינו את שמע` הוצאתי כביכול מהקשרה, והיא מוצבת בהקשר חדש. אמירת ה`לא קרינו את שמע` מהדהדת בהיסטוריה היהודית באופן מובלע ולא מפורש. אך היא קיימת בצורה סאב טקסטואלית לאורך הדורות, בכל פעם שעולה שאלת ההתייחסות למקור ולמוצא לאור ההווה והעתיד. מאז האמנציפציה עסקו ועוסקים יהודים חילונים בזהותם הדתית לאומית רוחנית בדרכים שונות.
האמירה המתריסה `לא קרינו את שמע` כשהיא מוצבת על רקע הדף התלמודי ממנו היא מצוטטת, וסביבה דמויות אייקוניות חילוניות יהודיות ציוניות וסוציאליסטיות שיצרו `קריאת שמע` חדשה בתחומים רבים, היא דרשה ציונית- חילונית-יהודית-סוציאליסטית שלי על המשנה הכה מאתגרת הפותחת את ספרות חז"ל. המשנה הצומחת מתוך המהפכה החזל"ית מציבה סימן דרך כשהיא מתווה את הכיוון למהפכני העתיד.
לקרוא ולהשמיע זה מעשה שנעשה כיום על ידי מעטים, וקולם כמעט ואינו נשמע.
בכל דור ודור חייב אדם לייצר לו את קריאת שמע שלו. מה שהוא שומע מה שהוא משמיע ומה שהוא עושה.
יונה ארזי
[1] רבי שלמה ב"ר דב צבי הכהן רבינוביץ נולד בשנת תקס"א (1801) בפולין … התקרב לחסידות, והסתופף אצל גדולי החסידות בדורו – היהודי הקדוש מפשיסחא וה`חוזה` מלובלין. בשנת תקצ"ד (1836) מונה לרב בעיר רדומסק, שהפכה בזכותו למרכז חסידי חשוב. נפטר בשנת תרכ"ו (1866). חיבר ספרי הלכה וחסידות רבים, בהם הספר `תפארת שלמה` על התורה והמועדים.
