הסולם המחושמל והאדמו"ר האתיאיסט של קהילת ההומלסים

רבי יעקב האתיאיסט הוא האדמו"ר של קהילת ההומלסים "שער השמים" הממוקמת בקצה רציף רכבת נטוש השוכן בלב העיר הכי גדולה בעולם. בכל בוקר מניח רבי יעקב אבני פלא למראשותיו ולן לינת הומלס חטופה בירכתי הרציף, בכל לילה הוא מציב את סולמו ארצה ומכריז: "אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה". אחר כך הוא נאחז בקרנות הסולם וחוצב להבות בדרשת חיזוק מעוררת.
בתום הדרשה מתפללים חסידיו בכוונה רבה ומתחננים על נשמותיהם. רבי יעקב לא מעז לבקשם כי יתפללו גם על נשמתו האבודה. איך יעז לגלות להם כי נשמתו תועה תעייה ארורה בעולם סופני שאין בו אלוהים? וכי להחריב עולמם הוא בא? וכי מי הוא ומהי כנותו הארורה, לעומת חיי עולם הבא של עשרות הומלסים מאמינים?
כל יום אומר רבי יעקב לעצמו: "ראה נתתי לפניך את האחריות ואת האמת, ובחרת באחריות".
שלוש פעמים בכל יום הוא בוחר באחריות ומתפלל לשמים הריקים. בשבתות הוא משקר את עצמו ארבע פעמים, וביום הכיפורים הוא מתפלל ערבית אל שמים חשוכים וריקים, שחרית אל שמים מפציעים וריקים, מוסף אל שמים יוקדים וריקים, מנחה אל שמים מעולפים וריקים, ונעילה אל שמים שוקעים וריקים.
כשמגיע זמן תפילה מטפס האדמו"ר האתיאיסט על הסולם המחושמל ומעלה את תפילות חסידיו אל הואקום הגדול. חסידיו פוחדים להתקרב אל הסולם כי אין להם הארקה, והוא יורד אליהם, אוסף את תפילותיהם, כותב "יהוה" על כל אחת מהן, ותוחב אותן לאחד הכיסים של סרבלו. התפילות הרבות מקשות עליו את הטיפוס, ומושכות אותו כלפי מטה כמו משקולות, וחסידיו מהלכים ברציף הלוך ושוב ומשוחחים על הא, ומפטפטים על דא, ומתבוננים בלוח הזמנים האוטומטי שאותיות מתרוצצות בו ושעותיו מתחלפות. אף רכבת לא עוצרת ברציף הנטוש. כל הזמן חולפים על פניהם אינספור קרונות עמוסי פחם, עצים, נשק, עגלים וכבשים.
בראשית היו קרבנות אדם, אחר כך קרבנות בהמה – תחליף. אחר כך תפילות – תחליף לקרבנות בהמה. אחר כך קרבנות אדם – תחליף לתפילות. רבי יעקב האתיאיסט הוא קרבן אדם המושיט צווארו מרצון כדי שחסידיו יוכלו להתפלל בדבקות.
מדי בוקר הוא משכים, חובש עצמו בטלית, ומקשיב בכוונה כואבת לקרב היומי שבין האמת לאחריות. בתום הקרב, כשהאחריות מנצחת, הוא עוקד את עצמו – כורך רצועות שחורות סביב זרועו, מהדקן למצחו ולוחש: "ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העקידה"
אחר כך באה הקלה מסוימת שמאפשרת לו לאחוז בקרנות הסולם ולחצוב להבות בדרשתו:
"אל תיראו, חסידים שלי, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה, וביום ההוא יהיה רציף מהודר. טרמינל עם שטיחי קטיפה. הקרונות יעטו פאר, ומסילת הברזל המוצבת ארצה תהפוך לסולם שראשו מגיע השמימה. ביום ההוא תהלכו בשלווה ברציף המהודר, ומלאכים בגלימות צהובות יטעינו אלפי קרונות בתפילותיכם. על כל תפילה הם ירשמו "יהוה" באותיות של קידוש לבנה.
כשתגיעו השמימה תאתרו את תפילותיכם נעות לפניכם במעגלים. מלאכֵי בֶּל בּוֹי בגלימות בֶּל בּוֹי צהובות יעלו את תפילותיכם על מעליות מרחפות שתחלופנה במהירות על פני שבעת הרקיעים. ואף אתם, הומלסים שלי, תרקיעו לשחקים עד שתתנתקו מכח המשיכה של השמים, ועד שתרחפו כילדים הפוכים עם ראש למטה ורגליים למעלה.
אתם, ילדים הפוכים שלי, תצהלו ותצללו ולא תיפלו. לא תתלכלכו מארגז החול. לא יהיה חול. ודממה. כל השמים יתחברו למשתיקי קול.
אל תיראו, חסידים שלי, קחו עמכם דברים מועטים: את כרטיס הנסיעה חזור, ואת שעון הזהב ואת תפילת הדרך. את תפילת הדרך תשירו בלי קול, כי השמים יתחברו למשתיקי קול. ולא יהיה חול. רק קודש מימין וקודש משמאל, ותנוחו בשלום על משכבכם, בגן עדן תהא מנוחתכם, ונאמר אמן…