חיים נחמן ישמעאל

אַתֶּם, בְּרוּכֵי הָאֱלֹהִים בְּתוֹשָׁבֵי פַרְבַּר הַזַּפָּתִים,

הַשְּׂבֵעִים יוֹם יוֹם פַּת לָחֶם, וִיהִי פַת קֵיבָר חֲרֵבָה,

וִיהִי לֶחֶם הָעֲצָבִים – בְּבֹא עָדֵיכֶם הַשְּׁמוּעָה

אֶל הָאַלְמָנָה גָרַת שְׁכוּנַתְכֶם, כִּי קָמָה יוֹם אֶחָד,

וּבְשַׁחֲתָהּ כָּעוֹרֵב רַחֲמֵי אֵם, שִׁלְּחָה אֶפְרוֹחָהּ מִקִּנָּהּ

לְהַשְׁלִיכוֹ אֶל חֵיק לֹא לָהּ – הִשְׁבַּעְתִּיכֶם בְּמַדְוֶיהָ הַנֶּאֱמָנִים,

אִם בּוֹז תָּבוּזוּ לָהּ וְאִם תִּתְּנוּ בָהּ שֶׁמֶץ דֹּפִי.

עֵד אֱלֹהִים, וְתַעֲנֶה בָהּ גַּם הַכָּרַת פָּנֶיהָ,

כַּמָּה קָדְמוּ לַיּוֹם הַהוּא לֵילוֹת אֵין שֵׁנָה.

מִי בָּכֶם וְיֵדַע לֶב אֵם עַל כָּל נְגָעָיו הַנַּעֲלָמִים?

שַׁאֲלוּ אֶת הַכָּר הַטָּפוּחַ מְרַאֲשׁוֹתֶיהָ בַּלֵּילוֹת,

שַׁאֲלוּ אֶת נֶאֶמְנֵי רוּחָהּ, שׁוֹמְעֵי רַחַשׁ שְׂפָתֶיהָ

וְשַׁוְעַת לִבָּהּ הַכְּבוּשָׁה – אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת,

שַׁאֲלוּ אֶת קָרְבַּן הַמִּנְחָה וְהַתְּהִלִּים, צְרוּבֵי דִמְעָתָהּ,

וְשַׁאֲלוּ עוֹד אֶת כְּלֵי הַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת, יְרֻשַּׁת אָבוֹת

וּמַתְּנוֹת דְּרָשָׁה, פְּלֵיטַת מִצְעָר שֶׁל יְמֵי נַחַת מְעַטִּים,

בְּהִתְגַּנְּבָם בְּאַפְלוּלִית בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶחָד אֶחָד נִכְלָמִים

מִתַּחַת לִכְנַף סַרְבְּלָהּ לָבֹא עֲבוֹט אֶל בֵּית הַנּוֹשֶׁה,

וְשַׁאֲלוּ גַם אֶת לוּחַ הָעֵץ, הַצָּפוּד וְהַנִּקְשֶׁה,

הַצִּיּוּן עַל קֶבֶר בַּעְלָהּ, דְּפוּק אֶגְרוֹפָהּ הַכָּחוּשׁ

בִּימֵי אֱלוּל הָעֲגוּמִים וּבְכָל עַרְבֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ,

וְאֶת אַחֲרוֹן מִפְלָטָהּ, מָרְעַשׁ זַעֲקָתָהּ הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה

לְעִתּוֹת בַּשַּׁחַר, אֶת חֵיק אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ

אֲשֶׁר בְּפַרְבַּר הַזַּפָּתִים שְׁאָלוּ; וְאִם זָרָה לָכֶם שְׂפָתָם,

הוֹסִיפוּ שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר,

מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת יַלְדָּהּ הַצָּמֵא,

מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי,

מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ,

בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה,

שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה,

וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה,

וּמַה שָּׁאֲלָה מֵעִם עֵינַי בַּהֲצִיצָהּ אֶל תּוֹךְ תּוֹכָן פְּנִימָה,

כְּחוֹתֶרֶת אֶל מַעֲמַקֵּיהֶן לַחֲשֹׂף מִשָּׁם גְּזַר דִּינָהּ,

וּמַה לָּהּ הָעֶרֶב כִּי הֶעְתִּירָה עָלַי נְשִׁיקוֹת בְּדִמְעָה,

וְלָמָּה כֹּה נִפְתְּלָה עִם נַפְשָׁהּ עַד אֲשֶׁר מָצְאָה אֶת פִּיהָ

וַתְּמַלְמֵל לִי מִתּוֹךְ בֶּכִי, כִּי כָלָה הִיא מֵעִמָּהּ,

בְּאֵין מִפְלָט וָיֵשַׁע, לַהֲבִיאֵנִי אֶל בֵּית חָמִיהָ.

(חיים נחמן ביאליק: קטע מתוך "אַלְמְנוּת")