"יהיו הרבה אֵלוני מורה" הבטיח מנחם בגין כמה ימים לאחר המהפך באביב 1977 שהעלה אותו לשלטון. ואף אני, ארי אֵלון, מורֶה: יהיו הרבה אֵלוני מורה והרבה אֵלוני ממרֶה והרבה מערות מכפלה והרבה קברי רחל והרבה חלומות יוסף והרבה עקידות יצחק. כי הרבה פנים לתורה – הרבה יותר משבעים פנים. כי התורה הזאת תהיה מחוּלֶנֶת להרבה חלונות, וכל המרבה לחלן הרי זה מקודש…
זמן רב לפני שמנחם בגין דיבר על "הרבה אֵלוני מורה" כבר שמעתי זאת מפי המורים המרים בבית הספר הממלכתי דתי "דוֹגְמָה לבנים". הרבה לפני שהשלכתי מעליי את הכיפה הכפויה כגיגית כבר הבהירו לי מורים אלו כי יש הרבה אֵלוני מורה במשפחת אֵלון, ויש אֵלון ממרה אחד…
הראשון שהפנים בתוכי את הידיעה הזאת היה נ.ל. המחנך שלי מכיתה ב1. כל פעם שעברתי עבירה קלה חבט קלות בסרגלו על אצבעותיי הקטנות ולחש "אֵלון ממרה" בחיבה אלימה. כשעברתי עבירה חמורה סטר על לחיי וצעק "אֵלון סורר ומורה" לקול צחוקם הסוקל של הבנים בכתה ב1 (לא היו בנות ב"דוֹגמה לבנים" ולא היו שמות פרטיים. לא קראו לי "ארי", אלא "אֵ – לון" במלעיל, כשם שלבנים האחרים קראו "יָ – פֶה" במלעיל ו"מְ – דַן" במלעיל ו"נָ – אֶה" במלעיל).
כבר כשהייתי בן שבע ידעתי שהצירוף "אֵלון סורר ומורה" הוא קולאז` מדרשי של "אֵלון מורה" מפרשת "לך-לך" ושל "בן סורר ומורה" מפרשת "כי תצא למלחמה". המחנך נ.ל חנך אותי כדרשן – במו ידיו המחוספסות שתל בלחיי הבוערות את תשוקת המדרש, והפך אותי לדרשן אובססיבי הנודד ללא הרף בין פרשות "לך לך" של חייו לפרשות "כי תצא למלחמה"…
נער הייתי וגם זקנתי וכיום אינני רק בן סורר ומורה אלא גם זקן ממרה. עד עצם היום הזה אני ממשיך להיות גם אֵלון המורה תורה לתלמידים וגם אֵלון הממרה את פי המורים. "שמעו נא המורים", אני מתגרה במורים המרים, "מן הסלע הזה אוציא לכם מים מתוקים". והמורים המרים מושיטים לעברי אצבעות מאיימות, ואני כובש את כעסי ולא מכה בסרגלי על אצבעותיהם. שוב ושוב אני מפליא את מכותיי בסלע המסכן ומוציא עליו את תסכולי, ומוציא ממנו מים רבים ומתוקים שאינם מכבים את כאב אהבתי ואינם מרווים את צמאוני. שוב ושוב אני מעניש את עצמי על המכות היבשות הללו, ואוסר עליי לבוא אל הארץ הטובה.
יום יבוא ואַמְרֶה את פי, יום יבוא ואתיר את איסוריי, יום יבוא ואפנק את עצמי בכיף ואומַר לי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"…
