אני גם חִלוני גם דתי גם ריבוני וגם ציוני המגמגם את תורת ישראל לשבעים פנים של גם וגם וגם וגם….
כשם שאני שואף לגמגם את התורה לשבעים פנים של גם וגם, כך אני חותר לחלן אותה לשבעים חלונות קרועים לרווחה.
כחִלוני-דתי אני מאמין שעל כל מחפשי האלהים לצאת אל מחוץ למחנה הרבני, לקיים מה שנאמר "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות לג ז). כחִלוני-דתי-ציוני אני שואף להגשמת ייעודה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית יהודית, ואני יודע שיעד זה יושג רק לאחר שתושבי הארץ הזאת יעברו תהליך של דה-רָבָּנִיזציה מרצון!
רק לאחר שיופקע מידי הרבנים המונופול על תורת ישראל ועל נכסי התרבות היהודיים, תמומש המהפכה הציונית. לשם כך יש להפריד חוקתית בין מוסדות הדת ומוסדות הלאום של המדינה הדמוקרטית-יהודית.
***
בשנות השבעים של המאה הקודמת שנאתי להיקרא "חילוני". המונח האומלל "דתל`ש" טרם היה אז, ואני סירבתי לתאר את עצמי כדתי לשעבר שהפך להיות חילוני. בחברה הרבנית שאותה נטשתי היה למלה "חילוני" דימוי שלילי ביותר של ריקנות, יאוש, חוסר-ערכים, סמים ומין, ואילו המלה "דתי" הכילה בתוכה את כל האור, האושר, הטוהר והאמת. באותן שנים הרציתי בעשרות סמינרים ציוניים וסיפרתי לכל שומעיי שאני יהודי ריבוני שחדל להיות יהודי רבני ויצא לחופשי. פעם אחר פעם שיננתי את כל תורתי הריבונית על רגל אחת:
"אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים".
שנים רבות עברו מאז, ובמהלכן למדתי לאהוב מאד את ה"חילוני" שבי, וכיום אני מציג את עצמי כדרשן חילוני שתורתו אומנותו.
***
חילוניותי נובעת מתוך משמעות המופע הקדום ביותר של המלה "חילוני". אונקלוס (המאה ה-2 לספירה) מתרגם כ"חילוני" את המלה המקראית "זָר, שפירושה: מי שאינו נמנה על מעמד הכוהנים. "חילוני", לפיכך, הוא כל מי שאינו כהן, וזה אומר שכל היהודים (משבט יהודה) הם חילונים, וכל הישראלים (בני ישראל) חילונים. בתורת הכהנים המקראית כתוב "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב גֶבֶר חִילוֹנִי (במקור: אִישׁ זָר) אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יהוה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר יז ה) – יש כאן אזהרה גורפת של כהני הדת לדורותיהם לכל החילונים לדורותיהם: אל תעזו ליצור קשר ישיר עם אלוהיכם, ואל תעזו לבוא אל הקודש ללא תיווכנו!
אם תעזו לעשות כך תבלע אתכם האדמה כשם שבלעה את קורח ועדתו. אזהרה זאת מתמצית באיום בן שלוש מלים – "הַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", החוזר על עצמו כמה פעמים במקרא, ותרגומו: "חילוני דיקרב יתקטיל".
***
המילה המודרנית "חִלוּן" היא תרגום ל"סקולריזציה", שמשמעותה "הוצאת נכסי תרבות מתחום שלטון הדת והכנסיה והעברתם לרשות האזרחים … שחרור מפיקוח הדת… ".
בדרשה שדרש ביאליק בתל-אביב, הוא דרש משומעיו לעשות סקולריזציה של נכסי התרבות היהודית, כלומר, להוציא לחופשי מושגים רבניים כלואים כמו "הלכה" "אגדה" "תורה" "קדושה" ועוד. הנה קטע מדבריו :
"…במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי. (אני רוצה להביא ל)סקולריזציה של המונחים האלה, `חילול`, אם לתרגם את `סקולריזציה` במובן חול. `מי שנטע כרם יחללנו`. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרוויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים ולא נצטרך לחדש מלים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול[1]."
מעשה ה"חִלוּל", מלמדנו ביאליק, הוא גם מעשה גואל (כמו, למשל, חלול הכרם). וגם מאונקלוס, שתרגם את "יְחַלְּלֶנּוּ" ל"יְחַלְנֵיה" (יְחַלְנוֹ) אנו למדים שמעשה החִלוּן יכול להיות מעשה גאולה. מושגים כגון `תפילה` `תורה` `מצוה` `אמונה` `אלהים` ועוד זקוקים לגאולה דחופה. כל המושגים הללו שבויים בחשכה הרבנית וכמהים להתחלן לשבעים חלונות קרועים לרווחה.
וכל המרבה לחלֵן הרי זה מקוּדש…
***
בעידן הפוסט-מקראי איבד המעמד הכהני את כוחו, והמעמד הרבני השתלט על כל הדרכים המובילות אל הקודש. עידן זה נמשך עד ימינו, ועד עצם היום הזה עושים הרבנים הכל כדי להיות המתווכים הבלעדיים בין הקודש לבין קהילתם המורכבת מגברים ונשים "חילוניים" שלא הוסמכו לרבנות. במיוחד נכון הדבר לגבי נשות הקהילה הרבנית שאסור להן אפילו לחצות את המחיצה החיצונית החוצצת בינן לבין הגברים, שמחיצה פנימית חוצצת בינם לבין הקודש הרבני.
שני אהלי מועד הם: אהל מועד הרבני ואהל מועד הריבוני. אהל מועד הרבני שוכן במרכז המחנה הרבני החולש בעוצמה על הקהילות הרבניות המקבלות בהכנעה ובצייתנות כל פסיק הנפסק על ידי מועצת פוסקי הפסיקים שלהם. אהל מועד השני, הריבוני, נמצא, כאמור, מחוץ למחנה הרבני. הרחק מחוץ לכל מחנה רבני שהוא…
ככל שנרבה לחלן את הקודש נהיה יותר דתיים, ויתקיים בנו הכתוב וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרָבָּנִי.
לַאֵל או לַאֵלָה השוכנים באהל מועד הריבוני אין מתווכים וסרסורים, וכל מבקשת אלהים שחשקה נפשה להתפלל או להודות או להטיח דברים, תעלה ותבוא ותגיע, ותתפלל ותודה ותטיח, כמו שנאמר "חנה הטיחה דברים כלפי מעלה" (ברכות לא ב)
***
כולנו ניצבים על סף בית המדרש המחלֵן של מורנו ורבנו חיים נחמן ביאליק שכתב: "וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס – אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי…"[2] . על כל אחד ואחת מאתנו לרפא את מקדש יי האישי שלה או שלו. אין כל אפשרות לעשות זאת על ידי פסיקת פסיקים פסקנית ואחידה של פוסקי דור פסקנים ואחידים. יש לשבור אחת ולתמיד את הפסקנות הרבנית היהירה הזאת ולעודד ספקנות ריבונית זהירה. יש לחלן את התורה לשבעים חלונות קרועים לרווחה. יש לגמגם אותה לשבעים פנים של גם וגם וגם וגם.
שבעים גמים לתורה ושבעים חלונות קרועים לרווחה. רק על ידי קריעת חלונות כנה וכואבת ייבנו לא פחות משבעים מקדשים שונים ומגוונים. רק קריעה בגובה העינים תבנה את שבעים המקדשים הללו במהרה בימינו אמן.
כי רק אם נלמד את אומנות החִלוּן הקדוש תהא תורתנו אומנותנו, ונשכיל לממש הלכה למעשה את "שבעים פנים לתורה". רק כך נזכה לצאת מעבדות העידן הרבני לחרות העידן הריבוני.
ובתרגום אונגלוס חופשי: רק אם נשכיל לממש הלכה למעשה את אומנות החִלוּן הקדוש נזכה להוציא את תורת ישראל מחשכת עידן ה"Dos" אל המרחב המואר והפתוח של עידן ה"Windows"…
[1] ביאליק, `לשאלת התרבות העברית`, דברים שבעל פה, ב עמ` קצח
[2] ביאליק, בתוך "על סף בית המדרש"