פרק א – בני, מה עשה לך אביך?!
ברגע שהופיע יצחק לפני שרה היה לה ברור שאברהם עשה בו מעשה איום ונורא. מראהו של יצחק היה מראה של ילד שעבר התעללות ממושכת. שישה ימים לפני-כן נעלמו לה יצחק ואברהם באופן חשוד ביותר. אברהם השכים עם שחר וחמק עם הילד בלי לומר דבר.
מזה ימים רבים חשה שרה בדאגה גוברת את אהבתו הבוערת של אברהם לאלוהיו. הייתה זו אהבה שלא מהעולם הזה, ושרה חששה מאוד מהרגע שהאהבה הזאת תעביר את אברהם על דעתו. במשך כל ימי העדרותם התכוננה שרה לגרוע מכל. ברגע שנכנס יצחק הביתה היא שמחה מאוד לראותו חי, אך מיד הבחינה במראהו, והתפרצה כלפיו בשאלת "בני, מה עשה לך אביך?". [1]
שאלת "בני, מה עשה לך אביך?" היא שאלת מפתח שאמהות אוהבות ומפוחדות שואלות את בניהן. מעצם מהותה חייבת שאלה כזאת להישאל שלא בנוכחות האב, וכמעט תמיד היא תבוא על רקע של התעללות האב בבנו.
אברהם, אומנם, לא התכוון להתעלל בבנו האהוב, אלא לשחוט אותו שחיטה מהירה וכשרה במינימום כאבים. ברגע האחרון, תודה לאל, חל שינוי בתוכנית האלוהית המקורית, והילד נשאר בחיים. אך מראהו של הילד השב מגיא ההריגה הוא שגרם לשרה להתפרץ מולו בצעקת "בני, מה עשה לך אביך?".
תשובתו של יצחק היא מונולוג ציורי של ילד המום. הוא לא אומר: "אבא ואני הלכנו שלושה ימים מבאר-שבע להר המוריה", אלא "נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד". הוא לא יודע את שמות המקומות שבהם חלפו במסעם המזורז, והוא לא יודע על איזה הר הוא נעקד.
שרה לא תדע לעולם היכן נעקד בנה – אלהים ואברהם לא הודיעו לה על כך. גם יצחק עצמו איננו יודע על איזה הר עמד אביו לשוחטו, גם אותו לא דאגו לעדכן. בדרך לשם ניסה הילד להוציא פרטים מאביו. הוא כבר התלווה למסעות הקורבן של אבא, אך תמיד הלך אתם שה קטן – יצחק נקשר אל השה במהלך הדרך, וכל פעם נאלץ להיפרד ממנו בכאב גדול. הפעם הם הלכו עם כל החומרים הדרושים, אך ללא השה. מתוך סקרנות שאל הילד "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?", ואבא ענה: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי"[2].
וכשאמא צעקה "בני, מה עשה לך אביך?" פירט לה ילדה ההמום את כל הידוע לו: "אבא נטלני", ו"אבא העלני הרים", ו"אבא הורידני גבעות", ו"אבא העלני לראש הר אחד", ו"אבא בנה מזבח", ו"אבא סידר את המערכה", ו"אבא העריך את העצים", ו"אבא נטל את הסכין בידו לשוחטני".
אני לא עשיתי כלום, אמר קורבן ההתעללות, אבא עשה הכל, ואם אלוקים לא היה אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער" כבר הייתי שחוט…
"אוי לך בן העלובה", אמרה שרה, "אם אלוקים לא היה אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער" כבר היית שחוט.
לא הספיקה לגמור את דבריה עד שיצאה נשמתה…
פרק ב – כשם שפשע עקידת יצחק הסתיים במות שרה, כך פשע מכירת יוסף הסתיים במות בלהה ודינה.
"ובשנה השביעית לשבוע ההוא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו מביתו שכמה. וימצאם בארץ דותן, ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו. ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים. ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און. וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי. ויביאו אותה אליו, ויאחזהו השבץ בהתאבלו על מותו, ויאמר חיה רעה אכלה את יוסף. וכל אנשי ביתו היו איתו ביום ההוא, ותתפעם רוחם ויתאבלו עימו כל היום. ויקומו בניו וביתו לנחמו, וימאן להתנחם על בנו. וביום ההוא שמעה בלהה כי אבד יוסף, ותמת באבלה עליו …. וגם דינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף. האבל המשולש הזה קרה את ישראל בחודש אחד. ויקברו את בלהה ממול קבר רחל, ואת דינה בתו קברו שם. ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא הסיר מעליו את האבל, ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה. לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה (ספר היובלים לד יא – כד)
שתי הנשים הקרובות ליוסף לא יכלו לעמוד בעומס ומתו. יוסף היה ילד קטן[3] כשמתה עליו רחל אמו, ובלהה, שפחת אמו, היתה לו כמו תחליף אם. בלהה לא עמדה בעומס הידיעה על האובדן, ומתה מעוצמת ההתאבלות על יוסף.
דינה היתה הקרבן השני של פשע האחים. דינה ויוסף היו בני אותו גיל[4] וגדלו יחד כילדי יעקב הקטנים. כשהגיעו אחי דינה עם כתונת יוסף המגואלת בדם היא היתה שם והתעצבה יחד עם אחיה על האסון. משך כל היום התאבלה והתעצבה יחד עמם למרגלות יעקב שלא חדל למלמל "טרוף טורף יוסף… חיה רעה אכלתהו…". תוך כדי כאבה הנוקב עשתה את כל המאמצים לעזור לאחיה הגדולים לנחם את אביהם המתייסר – "ויקומו בניו ובתו לנחמו" – כמה נבזות ועצב מסתתרים מאחורי המשפט הזה: עשרה אחים רמאים מסתתרים מאחורי כאבה הנוקב של אחותם הקטנה על מנת "לנחם" את אביהם על "אובדן" בנו האהוב. כל העשרה שותפים לקשר השתיקה של סינדרום ה"במרמה" – שותפות שנמשכת מאז הטבח בשכם שנעשה, כזכור, על מנת לנקום את נקמתה של אחותם הקטנה, שלא יעשו אותה חס וחלילה כזונה.
בפעם ההיא הם ניצלו את אסונה על מנת לרמות ולטבוח ולנקום ולבוז ולהוריד הכל לטמיון, עכשיו הם מנצלים את שברון לבה על מנת להעניק נופך של כנות כואבת לתנחומיהם המצמררים. עמוק בתוך ליבם שמחו רוב האחים הללו שמחה גדולה על אובדנו של יוסף שנוא נפשם, ושמחה זו עלולה היתה להעיב על יכולתם לנחם את אביהם עם כל הלב. כאבה הכן של דינה האפיל על שמחתם המוסתרת. הם נתנו לה להוביל את מבצע הניחומים, והיא, בתו היחידה של יעקב, עשתה הכל על מנת להקל על סבלו.
את ההתמודדות עם כאבה הניחה בצד, על מנת לעזור לאחיה הגדולים להקל על סבלו של אבא. לעולם היא לא תדע שבתנחומיה לאביה היתה אי של כנות בתוך ביצת מרמה טובענית. לעולם היא לא תדע שאביה ימאן להתנחם במשך עשרים ושתיים שנה. היא לא תזכה לכך. היא לא תעמוד בעומס האבל המודחק על אחיה האהוב, ובעומס ניחומי אביה. היא תמות תוך כמה ימים מצער ומתסכול.
יעקב יישאר בחיים. הוא ימשיך להתאבל על יוסף עשרים ושתיים שנה, עד שיבשרו לו כי "עוד יוסף חי". עשרים ושתיים שנה הוא יחזיק מעמד. יעקב, אחרי הכל, הוא גבר מחושל שנאבק בסגנון חופשי עם אלוהים ואדם. יעקב איננו שביר כמו בלהה ודינה. בנוסף לכך הוא הרי מכיר את שפת ה"במרמה", וחשד מקסים יתגנב אל ליבו כבר בימי האבל הראשונים. "הלואי", הוא יאמר לעצמו ברגע של משבר, "הלואי וכל הסיוט הזה אינו אלא מעשה מרמה. אחרי הכל גם אני באתי אל אבי במרמה עם כתונת לא לי ואמרתי לו: "הכר נא, אבי, את בנך שמעבר לכתונת".
אז ברגעים של ערפול חושים הוזה יעקב על כך שאולי גם כתונת הפסים והדם אינה אלא מרמה משוכללת של בניו, ואולי, מי יתן, עוד יוסף חי.
דינה, כאמור, לא היתה כל כך מחושלת ומתוחכמת. אמנם גם היא בת יעקב ונכדת לבן ורבקה, אך כאבה התמים הכריע את ליבה הצעיר. היא לא היתה מסוגלת לעמוד בעומס העצב ונגדעה באיבה. היא נקברה לצד בלהה ממול לקבר רחל, כמו שנאמר: "ויקברו את בלהה ממול קבר רחל, ואת דינה בתו קברו שם"[5]
אז אם עולים במקרה לקבר רחל כדאי אולי להתעכב דקה ליד קברן הסמוך של בלהה ודינה, ולחשוב על כך שהן מתו בלא עת כתוצאה מפגיעה ישירה של הגברים במשפחתן.
ואם מתעכבים דקה נוספת ליד קברה של דינה, כדאי לזכור ששם נטמנה ילדה בת שבע עשרה שנולדה בארם נהריים, נאנסה בשכם, הפכה לסמל של בת ישראל יצאנית, ומתה מצער על מותו המדומה של אחיה האהוב.
(פרקים נוספים בהמשך)
[1] … וכיון שבא (יצחק) אצל אמו אמרה לו: `בני מה עשה לך אביך?`, אמר לה: `נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני, אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט, אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא, (אוי לך בן העלובה) אילולי דאמר קודשא בריך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר היית שחוט. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה. (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פרשה כ"ו דיבור המתחיל [ג] ר` לוי
[2] בראשית כ"ג, ז`
[3] על פי חישובי היובלים היה בן שבע או שמונה
[4] על פי היובלים נולד יוסף בראשון לחודש הרביעי בשנת 2135 לבריאת העולם, ואילו דינה נולדה בשביעי לחודש השביעי באותה שנה.
[5] "- ספר היובלים לד טז