לפני 23 שנה, באוגוסט 1991, ירדתי מהארץ לפילדלפיה. היתה זו הירידה השלישית שלי. (קדמו לה הירידה למצרים באוקטובר 1973 והירידה ללונדון ביוני 1974). אם הירידה הראשונה למצרים נכפתה עליי, הרי שהירידה השניה ללונדון והירידה השלישית לפילדלפיה התחוללו מתוך בחירה אידיאולוגית ופוליטית. ההצדקה האידיאולוגית של ירידתי ללונדון נבעה משיקולים טרום-ציוניים והחזיקה מעמד שנה.[1] במהלכה הפכתי להיות ציוני, ועם תומה החל עידן העליה השניה של חיי שנמשך 16 שנה. ההצדקה האידיאולוגית של ירידתי לפילדלפיה נבעה משיקולים פוסט-ציוניים ואנטי-מלחמתיים. ירידה זו החזיקה מעמד שבע שנים, במהלכה נולדו לי שלושה בנים "אמריקאים" ששני הגדולים שבהם משרתים כבר קרוב לשלוש שנים כלוחמים קרביים והקטן טרם התגייס. כיום, 16 שנה אחרי שובי ארצה, אני בעיצומו של עידן העליה השלישית בחיי, שהוא העידן הפוסט-פוסט-ציוני שלי. במבט לאחור חשוב לי לומר שאף אחת מהירידות והעליות של חיי לא נבעו משיקולי מילקי וקוטג` אלא מנימוקים שנראו לי אז (ועכשיו) הרבה יותר עקרוניים ומשמעותיים. במיוחד נכונים הדברים ביחס להחלטה לשוב ארצה מפילדלפיה שמבחינה כלכלית לא התאוששתי ממנה עד עצם היום הזה. אני מצרף כאן את "דרשת חתן בראשית" שדרשתי בפילדלפיה בשמחת תורה תשנ"ג (אוקטובר 1992) כשנה לאחר הגיעי אליה. בדרשה זו אני מסביר בלהט את המניעים לירידתי מארץ ישראל הציונית והכובשת, ולהצטרפותי לארץ ישראל הפציפיסטית של פרשת השבוע…
————————————————————————————————————–
רקע לדרשת חתן בראשית שלי
בשמחת תורה תשנ"ג – נטלתי חלק פעיל בתפילה החגיגית שהתחוללה בקהילת בית המדרש לרבנות שבפילדלפייה. כשנה לפני כן הגעתי לבית המדרש הזה כדי ללמד בו תלמוד ומדרש, ובמהלך אותה שנה הרשיתי לעצמי לשוב ולהתפלל במניין לאחר הפסקת תפילות שנמשכה כעשרים וארבע שנים. תשע פעמים רצופות נקראה פרשת "וזאת הברכה" באותה תפילה חגיגית כדי שכל המתפללות והמתפללים, ללא יוצא מן הכלל, יזכו לעלייה אישית לתורה. בפעם העשירית נקראו כל הילדים והילדות לעלות לתורה. הם הצטופפו מתחת לחופה של טליתות וצייצו ברכות שונות ומגוונות שלמדו מפי הוריהם. עם תום ברכתם של הילדים והילדות קראה הגבאית הראשית לאחת הרבות של הקהילה לעלות לתורה כ"כלת תורה", ולאחריה זכיתי אני לעלות כ"חתן בראשית". התרגשתי מאד ובקול רועד בירכתי את ברכות התורה לראשונה מזה עשרים וארבע שנים. אחר כך פתחנו תורה חדשה וקראתי בה מ"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" עד "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". באותו ערב דרשתי בפני קומץ חברים וחברות את דרשת חתן בראשית שלי…
—————————————————————————————————————–
דרשת "חתן בראשית" שדרשתי בפילדלפיה בשמחת תורה תשנ"ג
עשרים וארבע שנים התנתקתי במודע ממעגל פרשות השבוע, כשם שהתנתקתי מיתר מעגלי התפילות. היום, בשמחת תורה תשנ`ג, אני משלים כאן, בפילדלפיה, מעגל שנתי מחודש של פרשות שבוע ומתחיל מבראשית. אין זה מקרה שדוקא בפילדלפיה הרשיתי לעצמי לשוב אל מעגל פרשות השבוע. בישראל, כפי הנראה, לא הייתי מסוגל לכך.
במשך שנות ילדותי היה לי קשר מהותי עם פרשות השבוע. בסעודות שבת היינו – אמא אבא אחים אחות ואורחים – משוחחים מתווכחים ומתבדחים סביב פרשת השבוע. בחתונות, בר מצוות, בריתות, יובלות, ימי הולדת וימי אבל אמרנו דברי תורה הקשורים בפרשה. אירועי פרשת השבוע ודמויותיה העניקו לנו קוד נתון ומוסכם שדרכו לימדנו את עצמנו לדרוש דרשות, כלומר, להגיד דברים משמעותיים מבלי לומר אותם בפירוש. תשכ"ז (1967) היתה שנת פרשות השבוע האחרונה שלי. בעקבותיה עברו עלי עשרים וארבע שנות ניתוק, שהסתיימו כאן, בקהילת בית המדרש לרבנים דפילדלפיה, במהלך שנת תשנב.
לתשנ"ב (1992) היתה עוד משמעות ביוגרפית חשובה לחיי: במשך כל אותה שנה לא הייתי חייל אפילו רגע אחד! לראשונה מזה עשרים וארבע שנים עברה עלי שנה רצופה ללא מדים!
בשנת תשנ"ב לא נעלתי אפילו פעם אחת את נעלי הצבא הגבוהות, ולא כרכתי גומיות סביב לגרבי הצמר הארורות. אפילו פעם אחת לא הרחתי שתן מהול בליזול, ושמן רובים מהול בגריז לא נספג בנקבוביות עורי. אפילו פעם אחת לא בלעתי חול מהול בזיעה, ולא נשמתי אבק שריפה, ולא אטמתי את אוזני מפני צלצול הפגזים הארור המצלצל בראשי עד עצם היום הזה. אפילו לילה אחד לא נדדה שנתי בתוך אוהל הודי מלא גברים נוחרים, ולא רכנתי אפילו פעם אחת מעל שלחן משרד מדברי כדי לחתום בפעם המי יודע כמה על נשק וקיטבג וחגור וכובע פלדה ושק שינה ושמיכת-צמר ועשר מחסניות ושתי מימיות ותחבושת אישית ומצפן ומשקפת וכובע-גרב ומעיל-רוח ומשקפי-אבק ואוהל-סיירים וסרבל ונגמש ומרגמה ורשת הסוואה…
בתשנ"ב מלאו לי ארבעים ושתיים. רצה גורלי וגיל הגיוס שלי חל במוצאי תשכ"ז (1967) ההסטורית. כיום ברור לי לחלוטין שיש קשר איום ונורא בין שנת כיבוש-שחרור-סחרור זו, לבין העובדה שבעשרים וארבע השנים שלאחריה גזרתי על עצמי שתי גזירות אכזריות. הגזירה האחת: הכנסתי את עצמי בכח למעגל הצבא והכרחתי את עצמי להיות חייל משך עשרים וארבע שנים. הגזירה האחרת: הוצאתי את עצמי ממעגל פרשת השבוע, וכפיתי על עצמי עשרים וארבע שנות ניתוק ממערכת הקודים של ילדותי.
עכשיו אני מסוגל להגיד בפירוש שבשנת תשכ"ז יצאתי ממעגל פרשת השבוע של חמשת חומשי תורה ונכנסתי למעגל צבא הכיבוש של ספר יהושע. וזאת המשמעות של יום שמחתי – שמחת תורה תשנ"ג – כאן בפילדלפיה. ביום הזה אני יוצא מהגדה המערבית של ספר יהושע, חוצה את הירדן מזרחה אל ערבות מואב, שב למסורת אבותי, ומנסה להתחיל מבראשית.
היום סיימנו את "דברים" ומיד עברנו ל"בראשית". הפסוקים האחרונים של "דברים" מתארים את מות משה, ולכאורה אין לך המשך יותר נכון לסוף "דברים" מאשר תחילת ספר יהושע – "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם"
אבל כידוע לא כך היו פני הדברים. אף פעם לא חצו יהודי פרשת השבוע את הירדן עם יהושע. תמיד הם חזרו לגן עדן והתחילו מבראשית. רק שבועיים לאחר מכן – בפרשת "לך לך מארצך וממולדתך" – הם ייכנסו לארץ ישראל כיחידים מחפשי דרך – לא כחיילים כובשים. במשך הסתיו ימשיכו יהודי פרשת השבוע לשוטט בארץ ישראל כיחידים מחפשי דרך. הם יאבדו את דרכם בתחילת החורף וירדו למצרים. בסוף החורף הם יתחילו להיות עם – יצאו ממצרים ויקבלו את התורה. באביב ובקיץ הם ינדדו במדבר בדרכם לארץ ישראל. בשיא הקיץ הם יתרכזו בעבר הירדן מול יריחו ויקבלו תדריך ארוך ומפורט ממשה לקראת הכניסה אל הארץ. ואז, בסוף החגים, כשהכל יהיה מוכן לקראת כיבוש הגדה המערבית וההתנחלות, יפסיקו יהודי פרשת השבוע להיות עם וישובו לגן עדן על מנת להתחיל מבראשית ולשוב לארץ ישראל כיחידים חולמים.
מעגל פרשת השבוע היה מעגל הפנטזיות הנצחי של עם ישראל. הדור הראשון שהוציא את עצמו מן המעגל הזה ואימץ לעצמו את נוסח הכניסה לארץ של ספר יהושע הוא הדור שלי – דור גוש אמונים. עד היום מתבוססים בני דור זה בין ספר יהושע לספר שופטים, וחולמים על הבולדוזרים של אריק שרון שיוציאו אותם מהבוץ ויביאו אותם אל הימים היפים של סוף שמואל ב תחילת מלכים א.
למה אני מזהה את עצמי עם דור המתנחלים בעוד שמזה שנים רבות אני מזוהה כקיצוני שמאלי ציוני? – אין זאת אלא בגלל שנות ילדותנו המשותפות. יתכן שהבנאדם צריך להגיע לשנות הארבעים שלו על מנת להבין שבני דורו הם אלו שעברו עמו ילדות משותפת ולא אלו שרקמו עמו מהפכות שמאלניות באותה קפיטריה. בסופו של דבר אני מודה ומתוודה שמערכת הקודים של ילדותי – הלוא היא שפת פרשת השבוע – אהובה עלי ושגורה על לשוני יותר מכל מערכות הקודים שניסיתי לסגל לעצמי במהלך שנות העשרים והשלושים לחיי…
ילדותי עברה עלי בירושלים דתית-לאומית-חצויה. הדתיות והלאומיות של הורינו טרם חוברו להן יחדיו, ואנחנו היינו ילדים די אבודים שלא כל כך הבינו מדוע מוטל עליהם להתפלל שלוש פעמים ביום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ואל מי בדיוק עליהם להפנות את התפילה הזאת. מירושלים של מדינת ישראל ראינו את ארץ ישראל של פרשת השבוע מעבר לגבול. כמו מעבר ללהט החרב המתהפכת. היינו קוראים את פרשת השבוע בבית הכנסת ישורון השוכן על קו פרשת המים של ירושלים המערבית – ומהחלון היינו צופים על האיזור המשוער של הר המוריה והרי מואב, והיה לנוף הזה טעם מסתורי של ארצות פרשת השבוע.
כמו שומרי הסף של ארץ פרשת השבוע היינו – בעינינו ראינו ושמה לא ניגשנו. ילדים יותר מתוסכלים ממשה היינו – גרים בירושלים ולא יכולים לגשת לארץ ישראל. כשהרחקנו לכת אל ההרים שממערב לירושלים היינו מדמיינים לעצמנו איך עבר כאן אברהם אבינו בדרכו מבית אל לחברון, ואיך עבר כאן יעקב בדרכו חזרה אל סולמו המוצב בבית אל וראשו מגיע השמיימה.
גם מדבר סיני היה קסום ובלתי מושג, אבל בטיולי הנגב של בני עקיבא התחלתי לטעום את טעמו. לא ראיתי סנה בוער באש, אבל בטיולי הנגב התחלתי להיות מודע לאפשרות הזאת. ידעתי שלנגב יש טעם של אחד משישים מסיני. כמו שלירושלים המערבית יש טעם של אחד משישים מהר הבית והר המוריה וחברון ושכם ובית אל ואלון מורה.
ואז הגיע קיץ תשכ"ז (יוני 1967) שכל מה שייכתב עליו אינו מספיק. בבת אחת נפרצו הגבולות בין מדינת ישראל לבין ארץ ישראל של פרשת השבוע. ברדיו אמרו הר הבית בידינו והר סיני בידינו והירדן עד יריחו ושכם ובית אל וחברון וקבר רחל. מאותו שבוע הפסקתי ללכת והתחלתי לרוץ.
רצתי לכל מקום על מנת להגיע לצבא בכושר מלא. משך כל כתה י"ב לא למדנו – רצנו והרמנו משקולות וחלמנו על הרגע שבו נשתלב בתוך המערכת הלוחמת. ושלושה ימים לאחר בחינת הבגרות האחרונה שלי כבר מצאתי את עצמי בטירונות. לא הייתי מוכן לדחות את הצבא אפילו ביום אחד. מהר מאד חלפתי בזה אחר זה על פני כל נקודות פרשת השבוע וחיללתי את כל הקודים הקסומים של ילדותי. תוך שנה מצאתי את עצמי מסתער על גבעות בעמק דותן ומנווט ניווטים בין שכם אלון מורה ובית אל. בסוף אותה שנה כבר נדדתי בין רפידים קדש ברנע וגבולה המזרחי של `ארץ גושן` (תעלת סואץ). לפני כן הספקתי לשכב במארבים על הירדן – מול ערבות מואב על פני יריחו. מול הר נבו.
כל אזורי פרשת השבוע הפכו לעיסה מהולה של שמן רובים וגריז, ואני מצאתי את עצמי בין התקהלויות מתלהמות של נערים כובשים במדבר, מחפש – לשוא – פינות של בדידות. פינות של סנה בוער באש ואיננו אוכל. פינות של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. לשוא…
עשרים וארבע שנים עברו מאז. הנערים המתלהמים הפכו לגברים מתלהמים, ואני נותרתי ביניהם – שקוע בבוץ קדומים. במדמנה כבושה. חולם על ילדים רעולים עולים על עמוד חשמל שראשו מגיע השמיימה ומניפים דגל פלשתין. לא מסוגל להתעורר. יפהפה-נפש נרדם שכמוני. לא מסוגל להחזיר ציוד וללכת.
המראות שנותרו בזכרוני מעשרים וארבע שנות שירות בארצות פרשת השבוע הם מראות של עצי זית עקורים, הקולות הם קולות "איפתח אל באב", והריחות של צמיגים חרוכים.
עכשיו אני כאן, בפילדלפיה, בקהילת מחפשי דרך, מנסה לחדש ימי כקדם ולהתחיל מבראשית. בשבועות הבאים אכנס לארץ ישראל של פרשת השבוע ללא קסדה ונשק ואלה, וללא שמשות מגן. אעבור עם אברם בארץ, עד מקום שכם, עד אלון מורה, שם יתגלה לי אלוהי ויאמר "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", ואני אעתיק משם ההרה מקדם לבית אל ואבנה שם מזבח לאלוהַי ואקרא בשמו. ואחרי ימים רבים מאד אשוב לבית אל ואקח מאבני המקום ואשים למראשותי ואשכב במקום ההוא. וכאן, בבית אל דפילדלפיה, הרחק מן הבתים המתפוצצים והצמיגים החרוכים, יעלו וירדו מלאכי השלום בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
מכאן, מפילדלפיה, נצא לכל המסעות הללו, כשם שיצאו אבותינו ואמותינו מאז ומעולם, והאל הטוב יעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו ונאמר אמן.
[1] על הירידות למצרים וללונדון ראי/ה "פאזל של רסיסי אלילים מנותצים" http://arzi.co.il/article.php?id=61