מעשה בסם ממכר שעִיקֵר ששים תלמידי חכמים פוריים ועשה מהם ששים רבנים עקרים

מעשה בסם ממכר שעִיקֵר ששים תלמידי חכמים פוריים שהפכו לששים רבנים עקורים

או: למה עלה השתן לראשם של כל פרשני הקטע הזה?

עיון נוסף בקטע מהדף היומי של אתמול (יבמות סד) בהשראת הציור והפוסט שהעלתה יונה ארזי והתגובות שבעקבותיו  http://arzi.co.il/imageview.php?id=156

אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי אַבָּא בַר זַבְדָּא: נְסִיב אִתְּתָא וְאוֹלִיד בְּנֵי! וְאָמַר לְהוּ: אִי זְכַאי הֲווּ לִי מִקַּמַּיְתָא. (ולא היא) הָתָם, דְּחוּיֵי קָא מַדְחֵי לְהוּ לְרַבָּנָן, דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא. רַב גִּידֵל אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא. רַבִּי חֲלָבּוֹ אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא. רַב שֵׁשָׁת אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא. רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב אֲחַזְתֵּיהּ סוּסְכִּינְתָּא, תַּלְיוּהּ בְּאַרְזָא דְבֵי רַב, וְנָפַק מִנֵּיהּ כְּהוּצָא יַרְקָא. [1] אָמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב: שִׁתִּין סָבֵי הֲוֵינָא וְכֻלְּהוּ אִיעֲקוּר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא, לְבַר מֵאֲנָא, דְּקָיְמִי בְנַפְשַׁאי (קהלת ז יב) "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ".   (תרגום: אמרו לו הרבנים לרבי אבא בר זבדא: שא אשה והולד בנים! אמר להם: אילו הייתי זכאי היו לי בנים מלכתחילה. ולא כך הוא, שם, דחה (הדחיק) רבי אבא בר זבדא את ההסבר האמיתי לכך שאין לו בנים, (והוא) שרבי אבא בר זבדא התעקר כתוצאה משיעורו של רב הונא. (גם) רב גידל התעקר משיעורו של רב הונא. רבי חלבו התעקר משיעורו של רב הונא רב ששת התעקר משיעורו של רב הונא. רב אחא בר יעקב אחזה אותו סוסכינתא (מחלה לא ידועה, נפשית או פיזית), תלו אותו על ארז בית המדרש ויצא ממנו כעלה ירוק.אמר רב אחא בר יעקב: ששים תלמידי חכמים היינו וכולם התעקרו משיעורו של רב הונא, חוץ ממני שקיימתי בעצמי (קהלת ז יב) "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ".

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד מד) "וזאת התורה אשר שם משה" (אל תקרי "שם" אלא "סם"), זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה. (בבלי יומא עב ב)

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: (כל מי שאינו מקיים מצות "פרו ורבו") כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמַעֵט הַדְּמוּת… אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ נָאֶה דוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם, נָאֶה מְקַיֵּם וְאֵין נָאֶה דוֹרֵשׁ, וְאַתָּה – נָאֶה דוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם? אָמַר לָהֶם: וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה. אֶפְשָׁר לָעוֹלָם שֶׁיִּתְקַיֵּם עַל יְדֵי אֲחֵרִים. (יבמות סג ב)

 לעולם לא נדע מה בדיוק התחולל בבית מדרשו של רב הונא שגרם לששים תלמידי חכמים פוריים להפוך לששים רבנים עקרים. מה בדיוק היה שם שגרם לששים היוצרים היצריים הללו לזנוח לחלוטין את חיי השעה של העולם הזה ולצלול עמוק בשכרון מעמקים ולרחף בשכרון גבהים. תורתם היתה להם סם חיי עולם והם הגו בה יומם ולילה ושגו באהבתה תמיד, עד שאיבדו כל יכולת לנחות על פני האדמה ולהתחבר לעולם הזה. הם איבדו כל עניין בחיי שעה והפכו להיות עקורים בנפש ועקורים בגוף. וכשהיו מנסים לומר להם: קחו לכם אשה ועשו לכם ילדים היו מגביהים כתפיים ומושיטים ידיים לשמים ואומרים כמו בן עזאי "מה נעשה? – נפשנו חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים"… אפשר לנשים שתיפקדנה על ידי גברים לא עקורים. יש אינסוף גברים לא עקורים, ורק מתי מעט, כמונו, זכו להימנות על בני העליה של הגברים העקורים…

רב אחא בר יעקב היה היחידי מבין הששים הללו שהצליח להיגמל מסם ההתמכרות המעקר. כך, על פי הבנתי, הוא מעיד על עצמו: ששים חכמים היינו בבית מדרשו של רב הונא וכולנו התעקרנו כתוצאה ישירה מהתמכרותנו לתלמוד תורה. גם אני הייתי במתמכרים, אך אני היחיד מכל הששים שהצליח להתגבר על הסם הממכר והמעקר, והיחידי שהצלחתי לשמור את סם התורה כסם חיים ולא כסם מוות. אני היחידי שלא התעקרתי ולא איבדתי את יכולתי להביא חיים לעולם. אני היחידי מכל המתמכרים שתורתו הנחשקת לא המיתה אותו. אני היחידי שהצלחתי לקיים בנפשי ובגופי את הפסוק "החכמה תחיה בעליה"…

וכמה מביך ונוגע ללב הוא ההסבר השולט בכיפה שניתן על ידי רוב (כל?) הפרשנים המסורתיים, לפיו כל תלמידי החכמים הללו התעקרו כתוצאה מכך שהתאפקו מלהשתין במהלך שיעוריו של רב הונא. איפה זה כתוב בטקסט עצמו? – בשום מקום. יש שם רק את התיאור המוזר והמדליק על התקף הסוסכינתא (אמוק? קריז?) שאחז בו, ועל הדרך המדליקה לא פחות שבה הוציאו ממנו את הדיבוק הזה – תלו אותו על ארז בית המדרש ויצא ממנו (מה?) כעלה ירוק.  ואולי התקף הסוסכינתא הזה הוא משהו אחר לחלוטין? – יתכן מאד. אחרי הכל, המלה "סוסכינתא" היא מלה יחידאית בכל התלמוד ואפשר למשוך אותה בכל כך הרבה כיוונים…

כך, למשל, מנסח שטיינזאלץ את הדברים (בעקבות כל הפרשנים המסורתיים) – "רבי אבא בר זבדא נעשה עקר מחמת דרשתו של רב הונא שהיה מאריך בדרשותיו, ותלמידיו היו מתאפקים בחוזקה מהטלת מי רגליים (כל כך קשה להגיד "להשתין"?) כל משך הדרשה, ודבר זה גרם להם לעקרות. כיוצא בזה מסופר שגם רב גידל התעקר וכו"…

אתם הבנתם את זה? – גם רב גידל וגם רבי חלבו וגם רב ששת וגם רבי חלבו וגם עוד חמישים וששה תלמידים שכולם היו "מתאפקים בחוזקה מהטלת מי רגליים" עד שהתפוצצה להם שלפוחית שתן אחת ועוד שלפוחית שתן ועוד חמישים ושבע שלפוחיות שתן… נו, באמת…

מה שמשגע אותי זה הקלות הבלתי נסבלת שהשתן עלה לראש של כולנו. הוא הרי לא מוזכר אפילו פעם אחת בקטע הזה. אפילו "מי רגלים" לא כתוב כאן… ושיהיה ברור: אין לי כל כוונה לבטל את אופציית שלפוחית השתן של הקטע הזה. כבודה במקומה מונח לעד ולעולמי עולמים. אני בסך הכל פותח חלון לקריאה נוספת ואחרת לחלוטין של כל הקטע הזה. גישתי ללימוד התלמוד היא גישה מחלנת שפותחת חלונות פירושים רבים ככל האפשר. וכל המרבה לחלן הרי זה מקודש…