נָע וַנָד תִּהְיֶה בְּאַרְצְךָ וּבְמוֹלַדְתְּךָ וּבְבֵית אָבִיךָ

 שבועיים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור יצאתי לראשונה מארצי וממולדתי וירדתי מצרימה. יחד עם אלו שנותרו מהחטיבה חציתי את תעלת סואץ מערבה, יצאתי מיבשת מולדתי – אסיה – ונתקעתי בנקודה הצפונית-מזרחית של אפריקה לשבעה חודשים רצופים של מלחמת התשה ארורה.
כולם אהבו אז לומר שאנחנו עושים מילואים באפריקה – עובדה שהוסיפה נופך אקזוטי למעברים הבלתי פוסקים שהיו לנו בין האופוריה לבין הייאוש. מצד אחד לא הצלחנו להשתחרר מתחושת הכישלון שהתלוותה אל המלחמה ההיא, מצד שני לא רצינו להשתחרר מתחושת ההשתייכות לאימפריה החולשת על צומת שתי היבשות.
בלילות הקרים והארוכים של אפריקה, במהלכם של מארבי טנקים אינסופיים, לא חדלנו להתווכח אם צריך להחזיר למצרים את החלק האפריקאי של תעלת סואץ, או שמא, יש להיאחז בו כדי להוות איום מוחשי על קהיר. בין הוויכוחים הנצחיים, הגעתי להכרה שאלוהי ילדותי לא ישוב עוד לעולם.
תמו להן שבע שנות אבל שהחלו בראש חודש אלול תשכ"ו, יום מותו של אלוהי ילדותי. שבע שנים רעות של ניסיונות להעלות באוב אל מת. שבע שנים שבמהלכן סיימתי את לימודי בישיבה התיכונית, שרתתי שלוש שנים בצבא ההגנה והכיבוש, והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית.
אל ההכרה שאלוהי ילדותי לא ישוב לעולם, התלוותה תחושה מפחידה ומרתקת שיחד עם אלוהַי אני מאבד את עמי ומולדתי.
קולות רבים החלו לקרוא לי במהלכם של המארבים האינסופיים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…". וטעם מתוק של תשוקה והרפתקנות נמהל בפחד הבוקע מן הקולות – טעם הגלות.
בלילות הקרים והארוכים של אפריקה, תכננתי את ירידתי ללונדון. את מעט החופשות שהיו לי ניצלתי לארגון הנסיעה. למכירת חיסול.
בסוף אביב תשל"ד השתחררתי. בדרכי מאפריקה לאירופה עברתי בבסיס האם שלי – ארץ ישראל – כדי להשתחרר בה ולהחזיר לה את כל ציודי. הזיכוי שקיבלתי היה כרטיס חד-כיווני תל-אביב – לונדון, ופנקס של המחאות נוסעים דולריות.
—————————————————
מרגע שהמריא המטוס התמכרתי לתענוגו העתיק והמתוק של אברהם – תענוג ניתוץ האלילים. רסיסי אלילים מנותצים הותרתי מאחוריי, יחד עם רסיסי מולדת מנותצת ועם מנותץ. "עמכם אינו עמי", סיננתי לעבר הישראלים המדושנים שבמטוס המרופד, "ואלוהיכם אינו אלוהַי. אתם ממריאים הלוך ושוב – אני ממריא הלוך. נקודה. הולך אני מארצי וממולדתי ומבית אבי, וממריא אל עם ומולדת חדשים השוכנים בקצה מסלול הנחיתה אשר למרגלות מרבד העננים…".
כעבור ארבע שעות חצה הבואינג את העננים אשר מעל תעלת למאנש בדרכו אל מסלול הנחיתה. אני נותרתי בעננים.
רק שנה לאחר מכן, בשלהי אביב תשל"ה, הצלחתי לנחות. לא בלונדון. בירושלים. בתוך ההריסות. בין האלילים המנותצים. קול שבור ומרוסק קרא אלי ממעמקים:
"אַבְרָהָם אַבְרָהָם, לָמָּה שָׁלַחְת יָדְךְ אֶל הַנַּעַר?…
אָרוּר אַתָּה – כָּל יְמֵי חַיֶּיך תְּשַׁקֵּם לַשָׁוְא אֶת הֲרִיסוֹתֶיךָ.
פָּזֶל שֶל רְסִיסֵי אֱלִילִים וְשִׁבְֵרי לוּחוֹת תְּשַׁחְזֵר לַשָׁוְא עַד יוֹם מוֹתְך.
אָרוּר אַתָּה וְאָרוּרָה הָאֲדָמָה אָשֶׁר תִּדְרוֹךְ עָלֶיהָ.
נָע וַנָד תִּהְיֶה בְּאַרְצְךָ וּבְמוֹלַדְתְּךָ וּבְבֵית אָבִיךָ…".
מאז אני דרשן נודד בארצי ובמולדתי.