עלמא די היה ילד יתום משכונת רחביה. את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, ועל פי שמועה אחרת נעדר במדבר סיני בסוף מלחמת ההתשה ומאז נעלמו עקבותיו. בין כך ובין כך, אף אחד מאלו שהכירוהו כ"עלמא די" לא ידע את שמו המפורש, ואין כל אפשרות לברר מה עלה בגורלו.
עד מות אביו לא נכח עלמא די בבית כנסת. לאחר שהתייתם אולץ על ידי סבא שלו לבוא עִמו כל יום לבית הכנסת בשערי חסד ולומר קדיש יתום. הוא לא הבין אפילו מילה אחת מהקדיש, והיה מדקלם אותו בעילגות מרובה. ילדי שערי חסד אהבו ללעוג לו על כך.
משך כל התפילה ישב ליד הסבא ובהה דרך החלון אל ילדי שערי חסד המתנדנדים בנדנדות ופיאותיהם מתבדרות ברוח. מדי פעם היה שולח ידו אל ראשו לבדוק אם לא נפלה הכיפה.
לקראת סוף התפילה, כשהגיע זמן קדיש יתום, השתררה מתיחות באולם. בבת אחת הפסיקו ילדי שערי חסד את משחקיהם, הצטופפו ליד דלת הכניסה, והמתינו לקדיש בדריכות שובבה.
עלמא די היה עומד על רגליו ומדקלם את הקדיש במסתוריות עילגת:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי!
בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ.
מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן.
וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל.
בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא.
וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ.
כל הילדים המצטופפים התאפקו שלא לצחוק וענו "אמן" במקהלה. אחר כך התיישב עלמא די במקומו והמשיך לבהות החוצה עד סוף התפילה. כשיצא מבית הכנסת הלך לפני סבא שלו ובעט באצטרובלים. הילדים המתנדנדים צעקו "עלמא די" זה לזה, ואני אף פעם לא ידעתי אם יודע עלמא די שהם מתכוונים אליו או לא.
—————————————————————————————————
חמש שנים לאחר מכן, באלול תשכ"ו, הלך לעולמו אלוקים שלי. שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות שערי-חסד וחששתי לומר אחריו קדיש יתום. כל אותו הזמן ריחפה לנגד עיניי דמות דיוקנו של יתום היתומים, הילד עלמא די. בסוף עצמתי עיניים והעזתי לומר קדיש במסתוריות עילגת:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִי
בְּעָלְמָא דִי יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִי יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ.
זמן קצר לאחר מכן אני עתיד לגלות שהקדיש שאמרתי אחרי מות אלוקים הוא משפט המפתח של חיי – יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִי, שפירושו בעברית: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּעוֹלָם D. מאז אני יודע בבירור: אלוקים מת בעולם הזה, אבל בעלמא D הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
ועוד אני יודע: תנאי הכרחי להתגדלותו ולהתקדשותו של אלוקים בעלמא די הוא מותו בעולם הזה. רק ההכרה המוחלטת בעובדת מותו של אלוהי העולם הזה, ותחושת ההתייתמות ממנו, דחפו אותי למסע חיפושים בעקבות נוכחותו המרתקת באינסוף העולמות האפשריים.
אינסוף העולמות האפשריים יכונו להלן "עלמא די" ; העולם הזה יכונה "עולם ב".
למה "עולם ב"? – כי כשברא אלוקים את העולם הזה הוא התעקש לעצב אותו במתכונת המלבנית של האות ב – ככה סיפרו לי כשהתחלתי לקרוא "בראשית ברא אלהים".
למה התעקש על כך אלוקים? – בדיוק כדי שלא נקשה קושיות מסוכנות כאלו, או בלשון המדרש: "למה נברא העולם ב ב? – לומר לך: מה ב זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לדרוש "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור"."[1]
כשכתב אלוקים: "בראשִׁית ברָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", הוא הצהיר על כוונתו ליצור עולם בעל זוויות ישרות וללא רוח פרצים. לו רצה אלוקים לפתוח את העולם הזה לכיוונים רבים יותר היה כותב "גְּרֵאשִׁית גָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". במקרה כזה היינו מקבלים עולם ג – עולם פרוץ בעל שני מדרונות חלקלקים.
שלא לדבר על מפרציו המרובים של "עולם א" – העולם בעל שלושת המדרונות החלקלקים שהיינו מקבלים לו היה מחליט אלוקים לכתוב "אֱרֵאשִׁית אָרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
——————————————————————————————————-
כשהתחלתי ללמוד בראשית העולם עוד לא היה עגול. המהפכה הקופרניקית היתה עדיין בעתיד הרחוק והכוכבים היו עפיפונים מוזהבים אחוזים בחבלי שנתם של ילדים מתנדנדים בנדנדות ענק.
כשהתחלתי ללמוד בראשית היה עולמי מעוצב בתבנית האות ב, והיו לו גבולות ביטחון יציבים משלושת צדדיו. השמים היו גבול עליון, התהום גבול תחתון, וקצה רחוב ממילא גבול מזרחי.
היה אסור אז להתקרב אל הגבול, וכשהיינו מתקרבים היינו נזהרים שלא להצביע אל החומות כי היו שם צלפים ירדנים שעלולים לפרש את הצבעתנו כהתגרות מזוינת. כך לפחות, הסבירו לנו ילדי רחוב ממילא.
אבל יותר מסוכן היה לנסות להתקרב אל גבול השמים ולהקשות "מה למעלה מה למטה?". כבר אז ידענו היטב שיש מאות קושיות "מה למעלה מה למטה" שאסור להקשות. למשל: מי ברא את אלוהים?, והאם יכול אלוהים לברוא אבן שאין באפשרותו להרימה?…
על הקושיות הללו עוד העזנו לדבר בינינו בחדרי חדרים, אבל היו קושיות הרבה יותר מפחידות שאפילו הלב פחד לגלות לפה. המפחידה מכולן: למה הוא אלוהים ולא אני?
ואמנם, על אף השנים הרבות שחלפו מאז, ועל אף היותו עגול, מוגבל עולמנו המרובע גם בימים מתקדמים אלו. עדיין הוא תחום וחתום – תקרתו שמים ורצפתו תהום – ועדיין מסוכן מאד להתנדנד בו ולהקשות "מה למעלה מה למטה?".
והכי מסוכן בעולם: להכריז "רק אני, אני ואתה!" תוך כדי התנדנדות בנדנדה מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה…
[1] בראשית רבה פרשה א סימן י
