רבי יוחנן היפה הוא אלהים חסר תקנה

מאת: ארי אֵלון ת
Facebook
Twitter
LinkedIn

עשרה ילדים היו לרבי יוחנן היפה. כמו לאיוב. כולם מתו בדמי ימיהם. כמו ילדי איוב. בנו העשירי נפל לתוך יורה רותחת. אחרי מות העשירי נטל יוחנן עצם קטנה שלו ושמרה למזכרת. כשמישהו סיפר לו על צרותיו, היה שולף את העצם, מנופף בה ואומר: "זו העצם של בני העשירי… "[1]

כשנה לפני שנולד כבר נדלק עליו אלהים, סימן אותו ב"X" גדול, וקרא עליו את הפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיך".[2] [3] כשנוצר בבטן, ברגע העיבור, מת אביו, ותשעה חודשים מאוחר יותר, כשיצא מרחם, מתה אמו.[4]

"שלושה שותפים באדם – הקב"ה אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת האודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים".[5] אלהים חיסל את שני שותפיו האחרים ברגע בו תרמו את הלובן והאודם, ורגע לאחר שיצא לאוויר העולם כבר היה יוחנן הקטן יתום גמור ובעל אסונות מובהק. כשגדל נתן לו אלהים עשרה ילדים כדי לקחת אותם בדמי ימיהם. כלפי חוץ קיבל על עצמו את הדין ואמר: "ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".[6] ממש כמו איוב.

 

מה לא נכתב על יופיו בטורי הרכילות התלמודית?

את כאבו השקיע בתלמוד תורתו. אהב את התורה והתמכר לה. את כל הונו מכר כדי לממן את תלמודו. כשהתרושש קראו עליו בני דורו: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו".[7]

בני דורו יראו ממנו, וחששו מאד מיכולת ההבלגה שלו, ומיכולתו להמשיך ולהיות הכי יפה על-אף הכל. עד היום ממשיכים מעריציו להדחיק את העובדה שהגבר הכי יפה בתלמוד הוא גם בעל האסונות הגדול מכולם.

מה לא נכתב על יופיו בטורי הרכילות התלמודית? – כתבו שהוא יפה יותר מכל האיקונין המפוסלים.[8] אפילו ציירו במילים פסל סביבתי של יופיו – "הרוצה לחזות יופיו של רבי יוחנן יביא כוס של כסף צרוף, ימלאנו גרעינים של רימון אדום, יעטרנו כליל אדום של ורד, ויניחנו בין חמה לצל – כל אותם הזהרורים אינם אלא מעין יופיו של רבי יוחנן".[9]

הוא עצמו הציג את יופיו בפרהסיה – נהג לשחות עירום בירדן, ואהב ללמוד תורה מול בנות ישראל הטובלות במקוואות טבריה. כשהיו עולות מן הרחצה, והן טהורות ומותרות, היו נדלקות עליו. בלילות הזו אותו על משכבן. הוא עודד את הזיותיהן: "כשהן עולות מטבילת מצווה ופוגעות בי, הן מולידות בנים יפים כמותי וחכמים כמותי… ". [10]

עשרה בנים יפים וחכמים ומדליקים הביא רבי יוחנן לעולם. ממש כמותו. כולם כבו בחייו. ממש כמו ילדי איוב.

 

היפים והמדליקים                                                

רבי יוחנן הוא אחד משלושת "היפים המדליקים" שהתלמוד מספר עליהם. היפה המדליקה האחת היא חוּמא חמת המזג שנכנסה לאולם בית המדרש, חשפה זרועה, והאירה לאולם וליושביו באור כה מתוק שגרם לרבא לנטוש את תלמודו, לרוץ לביתו, ולבעול את אשתו.[11] היפה המדליקה השנייה היא הפדויה בעליית גגו של רב עמרם החסיד. האור הבוקע ממנה הדליק את רב עמרם וגרם לו להרים סולם שרק עשרה גברים יכולים להרימו. הוא טיפס עליו במהירות, ולפתע צעק "אש בבית עמרם!". צעקותיו העירו את תלמידיו שחזו במו עיניהם כיצד כיבה רבם את הבעירה והציל עצמו מן העבירה.[12]

היפה המדליק השלישי הוא רבי יוחנן שהלך לביתו האפל של תלמידו, רבי אלעזר, שהיה על ערש דוי.[13] כשנכנס חשף יוחנן זרועו והציף את האפלה בנוגה שהאיר את אלעזר הבוכה.

"למה אתה בוכה?", הקשה הרב היפה לתלמיד ההולך למות, "אם אתה בוכה בגלל שבמותך תיפרד לעד מהתורה (הרוח) ומהמזונות (החומר) אין זו סיבה מספקת לבכי. גם הפרידה לעד מצאצאיך לא צריכה להביאך לידי בכי, הנה, זו העצם של בני העשירי, ורק היא נותרה לי מעשרת בניי המתים. אף על-פי כן אינני בוכה…".

"לא בגלל הפרידה מצאצאיי אני בוכה", שבר אלעזר את שתיקתו, "ולא בגלל תורתי ומזונותיי, אפילו הפרידה לעד מעצמי לא עושה לי את זה… רק הפרידה מיופייך גורמת לי לבכות, רבי ומורי האהוב, רק המחשבה על כך שיום אחד גם אתה תמות וכל היופי הנורא הזה יבלה בעפר…".

יוחנן שתק רגע ופרץ בבכי גדול שהאפיל על בכי אלעזר. "על זה יש לבכות", יילל, "על יופיי שיבלה בעפר ודאי יש לך לבכות…".

 

על כי יש אלוהַי בקרבי מצאוני הרעות האלה

מלבד רבי אלעזר אף אחד לא ראה את רבי יוחנן בוכה . כל "רעיו" באו לנחמו בעקבות כל אסון, וייחלו, כמו רעי איוב, לפליטת-פה כלשהי. הוא לא נתן להם את התענוג הזה. הם לא זכו לשמוע אותו מקלל "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ"[14], ולא זכו לראותו בוכה.

רק בחדרי חדריו, כשהיה נתקל בפסוקים נבחרים מן התורה, היה מרשה לעצמו לבכות. בסוגיית הבכי שבמסכת חגיגה מסופר על תלמידי חכמים שונים שלכל אחד מהם היה פסוק שגרם לו לבכות.[15] לרבי יוחנן היו יותר פסוקי בכי מכולם – שני פסוקים מאיוב, אחד ממלאכי, אחד מקהלת ואחד – הקשה מכולם – הוא הפסוק "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת"[16] מפרשת "וילך" שבספר דברים. בכל פעם שהיה מגיע לפסוק הזה היה מטיח דברים כלפי אלוהיו ומקשה בבכי "עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות – תקנה יש לו?!".

גם הפסוק מאיוב "וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם"[17] גרם לו לבכות ולהטיח באלוהיו את קושיית "עבד שרבו מסיתין לו וניסת – תקנה יש לו?!".[18] בעת מסיבת גן באולימפוס של מעלה התערבו ביניהם אלהים והשטן על מידת אמינותה של אמונת איוב. אלהים אמר: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אלהים וְסָר מֵרָע?"[19] , "חוכמה גדולה", גיחך השטן, "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אלהים?[20] – עם שפע כזה של עושר ואושר אפילו אני הייתי יכול להיות צדיק…", אלהים נענה לאתגר ואמר לשטן: "עשה כאוות נפשך בעשרת ילדיו וברכושו. רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ"[21]

"בקלי קלות ניתן אלהים להסתה", קונן רבי יוחנן, "הוא הרי ידע שלשטן אין סיכוי לזכות בהתערבות, ובכל זאת נתן לו רשות להרוג את עשרת ילדי איוב. ככה סתם. בחינם…".

"עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות – תקנה יש לו?!"[22] הטיח בבכי כל אימת שהיה מגיע לפסוק הסיכום של קהלת הקובע "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע".[23] –בכל חג סוכות חייב עצמו לקרוא את "קהלת" באוזני הקהל החוגג, כשם שחייב עצמו לקיים מצוות "ושמחת בחגך" ולצהול בפרהסיא. רק בסוף קריאת המגילה נכנס לחדרו האפל, נפל על פניו והקשה בבכי "עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות – תקנה יש לו?! – כמה עוול עלול לעולל אל קנא ונוקם השוקל לנאשמיו שגגות כזדונות?!". ולא היה שם מי שיפרק את קושייתו

ולא היה מי שיפרק את קושייתו גם על הפסוק "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר…"[24] – "עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו?!"[25] כמה עוול עלול לעולל אל קנא ונוקם, שהוא גם שופט יחיד וגם עד הנחפז להעיד נגד נאשמיו.

שוב ושוב שב אל תבנית קושיית הבכי שלו – עבד שרבו כל כך קפריזי וכל כך בלתי צפוי תקנה יש לו? – לא אמר "אדם שאלוהיו כה קפריזי" אלא "עבד שרבו כה קפריזי" – האדם בעולם הדימויים שלו היה "עבד" ואלהים באותו עולם דימויים היה "רב".

והוא, הרב האלוהי, היה העבד האנושי של עולם הדימויים שלו.

ולא נותר לו לזעום אלא על עצמו, על היותו אלהים חסר תקנה הממציא לעצמו צרות רעות ורבות, וזועם על עצמו שוב ושוב "עבד שרבו ממציא לו צרות רעות ורבות תקנה יש לו?"

ולא נותר לו אלא לקרוא על עצמו שוב ושוב את הפסוק מפרשת "וילך" – "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּיו וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי ממנו וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"[26]

עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה?!" הקשה על עצמו בבכי את קושיית הקושיות

עַל כִּי יש אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"!!! פירק את פירוק הפירוקים.

עַל כִּי יש אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"!!!…

 

 

[1] ראי/ה בבלי ברכות דף ה' ע"א

[2] ירמיהו א', ה'

[3] ראי/יה בבלי יומא פ"ב, ע"ב

[4] רבי יוחנן, כשעברתו אמו – מת אביו, ילדתו –מתה אמו, (בבלי קידושין ל"א, ב')

[5] על –פי בבלי קידושין ל', ב' ונדה ל"א, א'

[6] איוב א', כ"א

[7] ויקרא רבה פרשה ל' פסקה א', מדרש על שיר השירים ח ז

[8] ירושלמי עבודה זרה ג', הלכה א'

[9] בבלי בבא מציעא, פ"ד, ע"ב

[10] כל הפרטים הם על-פי בבלי בבא מציעא פ"ד, ע,ב

[11] בבלי כתובות ס"ה ע"א

[12] בבלי קידושין פ"א, ע"א

[13] הסיפור המרכזי המתואר כאן הוא על-פי בבלי ברכות ה', ע"א

[14] איוב ג', ג'

[15] בבלי חגיגה ד' ב' – ה',   ב'

[16] דברים לא כא

[17] איוב ב', ג'

[18] בבלי חגיגה ה', ע"א

[19] איוב א', ח'

[20] שם שם, ט'

[21] איוב א', י"ב

[22] שם שם

[23] קהלת י"ב, י"ד

[24] מלאכי ג', ה'

[25] בבלי חגיגה ה', ע"א

[26] דברים כא יז