בקיץ תשכ"ח (1968) התגייסתי לצבא הנצחון והשלום, ובחורף תשנ"א (1991) התייצבתי לשירות המילואים האחרון שלי. עשרים וארבע שנים תעיתי בין שִכחת תשכ"ח לשִׂנאת תשנ"א, ונדדתי בין מוצבי מדבר סיני, תעלת סואץ, בקעת הירדן, הערבה, הנגב המערבי, רמת הגולן, לבנון, השומרון, מדבר יהודה ורצועת עזה.
ימי הצבא שלי הם מסע אלונקות מזורז של ילד בן שמונה-עשרה ההולך עם מגדל ומשקפת דרך עשרות תצפיות, מוצבים ובסיסי צבא, עד שהוא מגיע אל תחילת שנות הארבעים של חייו. היה משהו אבוד מראש במסע הזה לאורך גבולותיה המשתנים של ארץ ישראל. כמו ב"כיסאות מוזיקליים". כל עוד מתמשך הניגון, הולכים כולם הליכה דרוכה לאורך הגבולות, כאשר עין ימין שומרת שלא יבואו מחבלים מהצד ועין שמאל שומרת על מקום טוב באמצע. ברגע שנפסק הניגון נדחפים כולם למרכז המעגל. מי שלא מצא מקום יוצא מן המשחק, והשאר ממשיכים לפטרל לאורך הגבולות המתחלפים, וממשיכים לטשטש את דרכי העפר של הקווים הירוקים והסגולים והאדומים.
עשרים וארבע שנים רצופות הקפדתי לשמור על כל כללי המשחק, ואיבדתי את כל המקומות הטובים באמצע. נדדתי לאורך הגבולות המתחלפים, זחלתי על קוצים ועל גדרות תיל, צפיתי על כל השיחים והשבילים שמעבר לגבול, דיווחתי לעשרות חמ"לים על כל תנועה חשודה, והעיקר: נזהרתי שלא לעבור את הגבול. נזהרתי שלא להוציא את דיבת הארץ רעה, ושלא להגזים בביקורת העצמית שלי כנגד נאמנותי לשלטון הכיבוש המתגונן. תמיד כבשתי את יצרי מתוך התגוננות, והתגוננתי תוך כדי כיבוש. תמיד הקפדתי להזיז בכמה סנטימטרים את הקווים האדומים שלי. אף פעם לא חציתי אותם.
גם עכשיו, בסתיו תשע`ה, עשרים וארבע שנים אחרי שירות המילואים האחרון שלי בחורף תשנ`א, אני מקפיד לא לחצות את הקוים האדומים, ואני מאחל לכולנו שנת נצחון ושלום.
