בעקבות החבור שפרסמתי אתמול (ארבעה מינים נכנסו לפרדס http://arzi.co.il/article.php?id=59) התבקשתי להציג למעוניינים את הניתוח שלי לספור הפרדס המופיע בתלמוד. הקטע שלפניכם הוא קולאז` של קטעים עכשוויים עם מה שפרסמתי ב"עלמא די" לפני שנים רבות
הספור בתלמוד:
"ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים קא ז) "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קטז טו) "יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו". בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כה טז) "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". אחר (אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום… מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר הולך אחריו ולומד ממנו תורה. כיוון שהגיעו לתחום שבת אמר אלישע: "מאיר, חזור בך – כבר שיערתי בעקבי סוסי [ש]עד כאן תחום שבת". אמר לו: "אף אתה חזור בך", אמר לו: "והלא אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: `שובו בנים שובבים – חוץ מאחר…" (בבלי חגיגה יד ב – טו א)
האחר הוא הזר הוא החילוני הבא אל הקודש
שתי תורות הן: התורה הגלויה והתורה הנסתרת. התורה הגלויה היא מקור הסמכות של האל המצווה והמאיים. התורה הנסתרת היא מקור ההשראה של האֵלָה המדליקה והנלמדת. התורה הגלויה נועדה לכל עם הארץ, התורה הנסתרת לתלמידי חכמים בלבד. הפרדס הוא כל מה שהאל המאיים מעוניין שיישאר מחוץ לתחום של העמארצים שאין להם בעולמם אלא תורה מצָוָוה.
האל המצווה תוחם את מקיימי מצוותיו לא רק במישור הפיזי (תחום שבת, למשל, או תחום קריאת שמע של שחרית) אלא גם במישור העיוני. העולם העיוני של התורה הגלויה תחום וחתום למקיימי מצוותיה בשני תחומים של מקום – למעלה ולמטה – ובשני תחומים של זמן – לפנים ולאחור. אסור לשאול ואסור לדרוש מה-למעלה-מה-למטה-מה-לפנים-ומה-לאחור. על אחת כמה וכמה שאסור להעז לענות.
מעולם לא העז אף עמהארץ להיכנס לפרדס. אפילו לא להתקרב אליו. כל העמארצים יראים מפני התורה המצווה האוסרת עליהם לבוא אל הקודש ומזהירה אותם שהזר הקרב יומת, שפירושו "החילוני הקרב יומת". (ראי/ה על כך בחבורי משלשום "כל המרבה לחלן הרי זה מקודש" http://arzi.co.il/article.php?id=58).
הארבעה שהעזו והרשו לעצמם להיכנס לפרדס היו תלמידי חכמים מובהקים, ואפילו הם לקחו על עצמם סיכון מאוד מוחשי. והתוצאה תעיד: בן זומא הציץ ונפגע, בן עזאי הציץ ומת. רק שניים נותרו שלמים בגופם ובנפשם – רבי עקיבא ואלישע בן אבויה. אולם, בעוד שרבי עקיבא המשיך להיות מחויב למערכת הציוויים של התורה הגלויה, אלישע חדל.
למעשה, היחידי מבין הארבעה שהצליח להשתנות ולהישאר שלם בגופו ובנפשו היה אלישע. רבי עקיבא שנכנס הוא רבי עקיבא שיצא. כל התשובות שענה לכל שאלות מה-למעלה-מה-למטה לא גרמו לו לעבור מטמורפוזה. רק אלישע בן אבויה לא הרשה לעצמו להישאר כפי שהיה.
זאת הסיבה שעקיבא המשיך להיקרא עקיבא ואילו אלישע זכה שיכנו אותו בכינוי "אחר". ה"אחר" ביחס לממסד הרבני-תלמודי כמוהו כ"זר" ביחס לממסד הכוהני-מקראי. וכשם ש"הזר" המקראי מתורגם על ידי אונקלוס ל"חילוני" כך, אני מציע, להתייחס אל התהליך שעבר אלישע כתהליך של חִלוּן. אלישע יצא מן הפרדס בשלום ורק משום כך הוא הרשה לעצמו להיות חילוני ריבוני שבא אל הקדש בכל עת שחשקה נפשו. מכאן ואילך תחדל התורה להוות לגביו מקור סמכות והיא תהיה לו אך ורק מקור השראה.
רק תלמיד-חכם יכול להיות אפיקורוס
הפיתוי לכפור בסמכותה של התורה הגלויה טמון עמוק בהווייתו של כל תלמיד חכם. עמהארץ איננו יכול להיות כופר מעצם מהותו. רק מי שיכול להרשות לעצמו ללמוד את התורה יכול לכפור בסמכותה. העמארצים בסך הכל קוראים את התורה הגלויה והמצווה ומשננים אותה ומדקלמים אותה. הם לא לומדים אותה ומשום כך אין הם מסוגלים לכפור בה.
במילים אחרות: יכולתו הנפשית של האדם להיות תלמיד חכם היא תנאי הכרחי לאפשרות היותו אפיקורוס, אך אין היא תנאי מספיק. כל אפיקורוס, אמנם, הוא תלמיד-חכם, אך לא כל תלמיד-חכם בוחר להיות אפיקורוס.
המחלוקת הנצחית בין עקיבא ואלישע מתחוללת בסופו של דבר על האופן שבו צריך התלמיד-חכם להתייחס אל האפיקורוס השוכן במעמקיו. לשיטתו של רבי עקיבא יש חובה לדכא את גילויי הכפירה, ולשיטתו של אלישע חל איסור על הדיכוי הזה.
למה כופר אלישע בפרהסיא ואיננו מצניע את כפירתו כשם שעושים רבי עקיבא וחלק מתלמידיו? האם אלישע הוא אגואיסט מרושע שמעוניין אך ורק במימושו העצמי, אפילו במחיר של קפיאת כל העמארצים בכפור הכפירה האיום? – יתכן מאוד. יתכן גם שיותר משהוא כופר במצוותיה של התורה הוא מאמין ביכולתו של עם הארץ להשתנות.
מכל מקום, רוכב לו אלישע על סוסו בשבת לעיני כל עמי הארץ ולעיני כל תלמידי החכמים. מאחוריו הולך רבי מאיר תלמידו ולומד ממנו תורה.
למה הולך רבי מאיר אחרי רבו מחלל השבת ולומד ממנו תורה לעיני כל? הוא מוכרח. הוא לא יכול אחרת. הוא מכור לתורה הנלמדת בכלל ולתורתו של אלישע בפרט… "`וזאת התורה אשר שם משה לפני כל בני ישראל` – אל תקרי `שם` אלא `סם`…"
יתכן מאוד שאפילו איננו מודע לעובדה שהוא ברשות הרבים, ואין הוא מבחין במבטיהם המשתאים של העוברים ושבים. גם בעצם קיומו של תחום השבת הוא לא מבחין. ואלמלא אלישע עִמו היה יוצא עמו את התחום והולך ומסתבך בפרדס הכפירה…
אבל אלישע עצר בעדו ואמר לו: "חזור בך!"
אולי התכוון לומר לו: "אל תחצה את התחום מתוך שיגיון הלימוד אלא מתוך הכרה צלולה. המתן עד שתגיע לדרגה של כפירה לשמה…"
ואולי: "אל תעשה את הטעות הנוראה שאני עשיתי ותצעד את הצעד האיום אל תהום הכפירה שאין ממנה חזרה…"
ואולי סתם רצה לדהור לבד על סוסו בשבת, ולהשתחרר מתשוקת הלימוד המשניקה, מהעומס הנפשי שתלמידו מעמיס עליו, מן המבטים השוטמים והיראים של העמארצים מקיימי המצוות, ומכל האוויר המהביל הזה של תחום שבת…
(המשך יבוא)
