עשרה ילדים היו לרבי יוחנן היפה. כמו לאיוב. כולם מתו בדמי ימיהם. כמו ילדי איוב. בנו העשירי נפל לתוך יורה רותחת. אחרי מות העשירי נטל יוחנן עצם קטנה שלו ושמרה למזכרת. כשמישהו סיפר לו על צרותיו, היה שולף את העצם, מנופף בה ואומר: "זו העצם של בני העשירי… "
ביומו האחרון, יום הולדתו המאה ועשרים, עושה משה הכל כדי לשכנע אותנו שהוא לא אל, וכי אלו שעותיו האחרונות לעד, ומותו הוא סופי, ולעולם לא יחיה עוד, ולעולם לא יהיה לו ולנו אף עולם הבא.
עדכון על השיעורים שלי (ארי אלון)ב"בינה" (עם שינויים משמעותיים ממה שהתפרסם בידיעון)
מה איבדתי במלחמה, איך אני יסביר לה מה איבדתי במלחמה…. כותב ישראל נטע מבארי במונולוג בקטי, כל כך מציאותי. מה איבדתי במלחמה? אפילו כדורגל אי אפשר לראות בשקט כל הזמן טילים וטילים ולא רואים אם היה אופסייד. הליקופטר ממליט טיל מבין המגלשיים שלו ואחרי כמה שניות בום עמום.
ארי אלון כותב : פרשת וירא היא הפרשה הכי מצחיקה בתורה. לא שיש בתורה כל-כך הרבה פרשות מצחיקות, ולא שיש בה כל-כך הרבה צחוקים… מבין כל הנפשות הפועלות בתנ"ך מיוחסת פעולת הצחוק רק לשתיים – לאבינו אברהם ולאמנו שרה. רצה הגורל וצחוקיהם של אבינו ואמנו מתגלגלים עד עצם היום הזה דווקא בחלל הנורא של פרשת וירא. זאת מבלי לקחת בחשבון את השם "יצחק", שבתחילת פרשתנו אנו מתבשרים על לידתו המיוחלת, ובסופה אנו חווים את הוצאתו להורג על-ידי אביו. מצחיק מאוד… פרשה מוצחקת פרשת וירא. בשעה טובה ומוצחקת ייוולד במהלכה ילד יהודי ראשון. כולם יקראו לו "יצחק" במלעיליות לעגנית. כל ליצני הדור יאמרו: "מאבימלך נתעברה שרה", כל הליצניות תאמרנה: "לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק", איציק מאנגר יכתוב "אפילו מטאטא יורה", שרה עצמה תתגלגל מצחוק ותאמר: "צחוק עשה לי אלהים – כל השומע יצחק", וכולם, ללא יוצא מן הכלל יצחקו. אפילו מטאטא יצחק. אפילו רבין יצחק. פרשה מודחקת פרשת וירא. מצחיק כמה שאנחנו מדחיקים אותה. מפחיד כמה שאנחנו מוצחקים ממנה. ממש פחד יצחק.
זהו קטע ממאמר ארוך על הפער בין הלכה ומעשה בעולמם של חכמי התלמוד הבבלי, בו אנו סוקרות כמה סיפורים תלמודיים המתארים התנהגות "לא הלכתית" של חכמי התלמוד. שאינה מעוררת ביקורת בטקסט. שואלות את עצמנו האם אמירות של רבנים ומנהיגי קהילות דתיות שהתנהגות חכמי התלמוד היא היא המודל שלאורו על הציבור לנהוג. האמנם? אנו נראה בעזרת כמה דוגמאות כי גדולי חכמי התלמוד הבבלי, לאורך כל הדורות, ניהלו אורח חיים נהנתני, בעל סממנים מתבוללים, שלא עלה בקנה אחד עם ההלכה שחכמים אלה עצמם יצרו. מתוך כמה וכמה סיפורים המופיעים בתלמוד הבבלי, שרק מעט מהם נוכל להביא כאן, מצטיירת תמונה מפתיעה אולי, ולפיה רבים מגדולי חכמי בחרו לנהל חיים בעלי מאפיינים מובהקים של נהנתנות, של "החיים המקולקלים שבשוק" אליבא דהרב שטרנברג, הסותרים את ההלכות המקובלות עליהם עצמם בעניינים יסודיים ביותר: אכילת מזון כשר, פריצות מינית הקרובה קרבה של ממש לגילוי עריות, ועבודה זרה.
לא קרינו את שמע – קריאת שמע, במשמעות עכשווית.