וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (שמות לג ז)
מיואש ובודד נוטה לו משה אוהל מחוץ למחנה. הוא קורא לו אהל מועד . מקום התוועדות אישי ופרטי עם ה`.
מסתבר שהמפגש הטראומטי של משה עם חגיגות העגל הוא רגע מכונן – עם טעם של חורבן. התלמוד הבבלי בוחר לקשור את בו את רגע כינונה של היהדות הרבנית, זאת שמכריזה על עצמה כעל מבקשת ה`. מי שמבקש את ה` יצא אל אהל מועד, ותלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה מזדהים עם משה שנטה לו אהל מחוץ למחנה אחרי שחווה נטישה[1].
תלמידי חכמים הם הם ארון הברית . ארון המתנייד מעיר לעיר ממדינה למדינה כלם חתני התורה. ולאה גולדברג מוסיפה , בחיוך מר, ומעיר לעיר ממדינה למדינה כל בניך בנותייך חתן כלה.
יש תורה ניידת, ויש תורה נייחת. יש את כבוד האכסניא, ואת הכמיהה ליציבות, ויש את תחושת הנדודים והתנועה. תלמידי החכמים שנכנסים לכרם דיבנה , כפי שמספר התלמוד במסכת ברכות, נכנסים לכרם שיבנה וייבָּנֶה, למדו משהו ממשל הכרם של ישעיהו ומנסים להבטיח לעצמם שהפעם זה יהיה אחרת. תחושת הקבע תמיד תהייה מעורבת בתחושת הארעי. יהיה זה כרם בנוי אוקסימורונית. ההכרזה על הקמת בניין שיהיה כמו הכרם המטפורי היא מעשה נועז כמעט כמו השבועה שנשבע ח נ ביאליק ב `על סף בית המדרש` להקים אהל שֵם, ולקרוע חלונות ביריעותיו, לאפשר לאויר ולשמש לרוחות העולם להכנס, לנשום את רוח המדבר ולחוות את עונות השנה – די דומה לפעולת השיקום שעושים אותם תנאים קדומים המבקשים לבנות בנין העשוי ככרם. ומציעים להתרחק מהמבנים המונומנטליים, להפנות עורף לממסדים המנופחים והמסואבים, לחזור לכרם, לאהל, לסוכה לנטות אותו הרחק מחוץ למחנה .לצור מחנה חדש ולעשותו בית לכל מבקשי ה` .
[1] תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש: ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה` שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה: והיה כל מבקש ה` יצא אל אהל מועד, תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה – על אחת כמה וכמה. (בבלי ברכות סג ב)
