אעירה שחר – תהילות נ״ז| יונה ארזי ועפרה שפי

 תילי תילים של מילים יש בתהילות. לפעמים, כדי להוציא מן התל ממצא ארכיאולוגי, יש לנקות גושי עפר ובוץ המכסים אותם עד לבלי הכר. כאלה הם שני הפסוקים המזוקקים: 

תהלים פרק נז
ח נָ֮כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י , אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה:
ט ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל  – וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר:

 חושך, הלילה הארוך עומד להסתיים, וקולה של הכוהנת המובילה את מקהלת המעוררות  של איילת השחר מצטלצל בקול פעמונים בלוויית הנבל והכינור. קול המעודד את עצמו באפלה להתכונן להביא ולקבל בשירה את הפצעת אור היום. אחת ממשמעויותיו של השורש ע.ו.ר – במקרא היא הבאת האור.[1]  הקריאה להתעוררות, היא אם כן הקריאה לאור להפציע. 

 ועוד מבקשת זאת השרה לזריחה:

ו  רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים;  עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ.

יב  רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים;  עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ.

 אנו מציעות שהאלוהים בריבוי בצורתו הפגאנית הם איילת השחר והשמש, כוח ההולדה של כוכב השחר מאפשר לשמש להפציע, ובצורתם היהודית הם אולי הזוג אדוני ויה. 

אם ננקה במברשת עדינה את האבק המונותיאיסטי מעל הבקשה השירית הזאת נקבל לא אלוהים גבר, אלא אלוהים זוג, והדוברת מנצחת על מקהלת השרות כך:

 נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי; אָשִׁירָה, וַאֲזַמֵּרָה.

עורו אחיותיי, עורו. בְּנֵבֶל וּבכִינור אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר. 

עורו רומו על השמים, אֱלֹהִים, על כל הארץ כבודכם.

אודך בעמים אדוניי, אזמרך בלאומים יה,

כי גדול עד שמים חסדכם[2]
 ועד שחקים אמיתכם

עורו רומו על שמים, אלוהים, על כל הארץ זריחתכם. 

 בשירת דבורה, הנקראת גם אשת לפידות, אנו מוצאים הדים וביטויים של שירת הזריחה[3]

 יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי! 

עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר;  קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ, בֶּן אֲבִינֹעַם.  

יג אָז יְרַד שָׂרִיד, לְאַדִּירִים עָם; יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים….

הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ, עִם סִיסְרָא….

כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, יְהוָה, וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ;

 ירידתו של האל מהשמים מזכירה את הבקשה ״רומו על השמים אלוהים״, והכוכבים והשמש נדמים כמשתתפים במאבק האור בחושך. מאבק זה קורה בכל יום מחדש בעת הזריחה. יציאת השמש בגבורתו[4] מגרשת את האויבים האורבים לטרף בחושך. ומתארת את הזריחה כמאבק של  כוחות האור בכוחות החושך.

דבורה היא שופטת, ואת כינוייה, אשת לפידות, מפרשים חז״ל כאילו היה לה בן זוג בשם לפידות, או שהיתה עושה פתילות למקדש.(בבלי מגילה יד א); אבל אנו מנחשות שדבורה, מלבד היותה בעלת מעמד של שופטת ומנהיגת מלחמה, הכירה היטב את שירת המנצחת על איילת השחר, וכנראה הנהיגה בזמן מסוים את טקס הזריחה. נראה לנו שהטקס כלל הדלקת לפידים בחושך, על מנת לעודד את איילת השחר להאיר באור ראשון וללדת את הכתם: 

    נַפְשִׁי, בְּתוֹךְ לְבָאִם, אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים – הזריחה מתוארת כרעמה לוהטת של לביא – ח נ ביאליק , במגילת האש מתאר את הזריחה כלביאת בוקר :"וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה –  וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ " – קריאה מרחיבת דעת ועולמות של פולחן השחר.

 מעניין מהו תפקיד הנפש בפסוק ה׳ שהרי הנפש היא ביטוי ההופך את התהילה למטפורה של נפשו הנרדפת של משורר עדין נפש המאמין בכל ליבו ביתרונו (חסדו) של אלוהים. בכל מקרה, הימצאותה בטקסט מחזקת את התחושה שהתהילה הראשונית נכתבה בלשון מדברת ולא בלשון מדבר. אם נחליף את המילה נפשי במילה הנני, וננסח את הלביאים והלוהטים בלשון ימינו, נקבל:

 הנני בין לביאות אשכבה, בין לפידים לוהטים.

 אולי יש כאן תיאור קדום של טקס שבו זמרת/כוהנת השרה בין הלפידים הלוהטים, אולי אפילו בשכיבה המסמלת את סיום שנת הלילה. הלביאים הן כנראה הסמל האלילי המוכר שבו הדמות הנשית נמצאת בין שתי לביאות השומרות עליה מימין ומשמאל.:

 את התפילה לעוררות השחר עם הבקשה להאיר אנו מוצאות באופן מזוכך גם בשירת/תפילת ״לכה דודי״:

 הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי

כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אוֹרִי

עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי

כְּבוֹד ה` עָלַיִךְ נִגְלָּה

 גם שורות אלה הן עבודת אמנות ארכיאולוגית, של הקבליסטים הפעם, המזקקת את תפילת הזריחה מתוך התהילה שלנו. כשיר קבלי, האלה היא השכינה. קשה לשכוח שהשיר הזה מלווה בכל שבוע את קבלת שבת וקשור גם בהדלקת הנרות לפניה(הלפידים הקדומים?) ושזמן ההדלקה הוא לפני שקיעת השמש…

 אך שירת הזריחה שגילינו היא רק חלק קטן מתוך התהילה הזאת. רוב התהילה מספרת על בריחה לתוך מערה, על הוות (אסון), על רצון לחסות בצילה של יה, ועל רודפים.

גומר עלי, אומרת המשוררת, ואנו נזכרות בגומר בת דבליים, המכונה זונה. ואולי, אנו חושבות בזהירות, זונה אינה אישה שהגברים משתמשים בה לפורקן יצרם המיני, אולי זונה היא כוהנת של הכוכבים והשמש, ובמיוחד כוהנת של הזריחה, משום שהשם גומר, משמעותו גחלת שרופה, גחלת שאינה יכולה לשמש בהדלקת לפידי האש של הבאת השחר. 

הפתיחה, אל תשחת מכתם, היא אולי תחינה שלא להשחית את המכתם – כתם הפז[5] העולה בשמיים בעת הזריחה. המשוררת קוראת  לאלוהים העליונים (שבשמים), למרות רדיפתה. למרות היותה גומר, היא תשיר את שירת הזריחה. 

 ג  אֶקְרָא, לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן;    לָאֵל, גֹּמֵר עָלָי.

ד  יִשְׁלַחו אורם מִשָּׁמַיִם, וְיוֹשִׁיעוני  חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה;

 ישלחו אֱלֹהִים, את חסדם (צדקתם) ואמיתם (אורם)

הכוהנת מחזיקה  בסמלים העתיקים וועוברת מתיאור הזריחה למטפורת הרדיפה :

 ה  בין לביאות  אֶשְׁכְּבָה – בתוך לפידים לֹהֲטִים:

 היא מכירה את המציאות שבה היא נרדפת, אולי קוראים לה זונה, אולי מכפישים את שמה: 

בְּנֵי-אָדָם שִׁנֵּיהֶם, חֲנִית וְחִצִּים; וּלְשׁוֹנָם, חֶרֶב חַדָּה.

 אבל בהיותה כוהנת של פולחן שלום, היא מאמינה בתוצאות טבעיות של מעשים רעים, ואומרת גם שמי שיכין לצעדיה רשת, או יכרה לה שוחה, ייפול בתוכה. 

ז  רֶשֶׁת, הֵכִינוּ[6] לִפְעָמַי כָּפַף נַפְשִׁי:

כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה; נָפְלוּ בְתוֹכָהּ סֶלָה.

 הכוהנת מאמינה בתוצאות טובות. אמנם היא נרדפת, כנראה מתחבאת במערות, כדי לא להיתפס בעבודת פולחן השחר. אך היא סומכת על אלת ההר הנותנת לה מחסה, ואת תהילת ״אל תשחת מכתם״ היא פותחת בהודיה למערה המסתירה אותה:

 ב  חָנֵּנִי אֱלֹהִים, חָנֵּנִי  כִּי בְךָ, חָסָיָה נַפְשִׁי:

וּבְצֵל-כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה   עַד, יַעֲבֹר הַוּוֹת.

שאנו מפרשות כך: תודה לאהבתך, אלת ההר, תודה לאהבתך[7], כי בך חסיתי יה. ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות (אסון )

עניין הכנפיים עוד דורש פירוש, אך קשה שלא לראות שיש כאן ביקור חוזר של היונה משתי התהילות הקודמות.[8] 

 גם בתפילת ״לכה דודי״ אנו מוצאות את המוטיב של ההתאוששות ואת החסות של השכינה יחד עם המיית היונה:

 לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי

בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי

וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

 וכך, לאחר שחשפנו את התל באור הזריחה של תהילה נ״ז, נשאר לנו לקוות שגם נצליח לבנות עיר על תילה. 

 _______________________________________________________

[1] המילה עיור היא מאותו השורש בדיוק, שבמשקל בעלי המום מקבלת משמעות הפוכה.

[2] מעקב אחר המילה חסד, מראה שחסד אינו בהכרח במשמעות של טוב, אלא במשמעות של משהו שהוא יותר מכפי הצורך, אולי מקביל למילה שפע שבה אנו משתמשים היום. 

[3] שמואל א׳ ב.

[4] גבורת השמש היא זכרותו של השמש היוצא מכוכב השחר היא איילת השחר היולדת אותו בכל בוקר מחדש.

[5] אחד משמותיו של השמש – ראו ח. נ. ביאליק ב`הקיץ גווע` הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

[6] הצורה הכינו, שאנו משתמשים בה ללשון עבר, מציינת בלשון המקרא דווקא את ההיפוך – ויש כאן לשון תנאי. מי שיכין רשת ויכרה שוחה – ייפול בהן בעצמו.

[7] חניני מלשון חן – אהבה.

[8] ואף דוד כורת את כנף מעילו של שאול בסיפור אליו מיוחסת התהילה, וניתן אולי לקשור את כנף המעיל עם השירה הקדומה הזאת מאוחר יותר.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn