האשה שגלתה לעיר מקלט – במדבר לה

האשה שגלתה לעיר מקלט

 מקלט. כמה נוכחות יש למילה הזאת בהווייה הישראלית. ל"רדת למקלט" זאת שגרה לשונית כאן, המקלטים הפכו למיגוניות, ולמרחבים דירתיים מוגנים אבל מקורם הוא באותם פסוקים בספר במדבר העוסקים ברוצח בשגגה הנס מפני גאולת הדם. הרבדים הטמונים במילה `מקלט` נושאים עימם דם, גאולה, שגגה ורצח. הגאולה תמיד מנסה להחזיר דבר למקורו – לשחרר משעבוד, לתקן. וכאן – "גאולת הדם" רק מוסיפה דם על דם – ובכל זאת נקראת גאולה. והמקלט העכשווי על דרך ההיפוך לא נועד לרוצחים אלא דווקא לתמימים – כהגנה מפני המבקשים את נפשם.

הספרות הרבנית מבינה את רובד ה`גלות`  הקיים בפתרון הזה, ומשתמשת בביטוי `לגלות לעיר מקלט` – ובכך מטעינה את עיר המקלט במשמעויות נוספות. האשה שגלתה לעיר מקלט אומרת התוספתא – בעלה חייב במזונותיה.

אני מודה שכשקראתי את הפרק חשבתי מייד על מקלטים לנשים מוכות. שהם מקלטים על דרך ההיפוך. בעצם קיומם יש הכרה והודאה במצב שקשה מאד לתקנו. הקרבנות וילדיהן המוכים גם הם, הם שוכני המקלט עכשיו – ומחוץ למקלט נמצאים המכים והרוצחים, בעלים ואבות.

הרבה נשאל על טיב הפתרון הזה – האם לא מוטב היה שהמכים והאלימים ישהו במקומות הסגורים והנשים וילדיהן ימשיכו את חייהם ולא יצטרכו לגלות ל`עיר מקלט`.
באתר העוקץ נכתב : "משהו בשיטה הזו לא מניב תוצאות וגם לא יניב תוצאות לעולם כנראה – כי לא מדובר כלל בפיתרון נגד אלימות, אלא בפיתרון נגד הזדמנויות לאלימות. פיתרון זה משמר את הבעלות של הגבר המכה על העולם שבו האשה חיה, הוא משמר את יחסי הכוחות והוא משמר את אותם חוקים שלא מחויבים להגנה מלאה על הנשים הללו." (עדן מסלאויי, 9,2014)

את כל המטען הזה של גאולה, גלות, ודם מבטא ביאליק ב`הכניסיני תחת כנפך` –
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

שתי ערים ביאליק מזווג כאן – את העיר הנדחת ואת עיר המקלט. שתיהן קשורות באלימות ובדם. את אנשי העיר הנדחת הורגים , ולעיר המקלט גולה הרוצח בשגגה. ולא נותר לו למשורר אלא לחפש מקלט אמיתי בחיק האם והאחות האהובה. התלמידות שלי ב`סוגיות חיים` שואלות לאחרונה – ואם לא בא לי? ואם אינני רוצה לספק את המקלט? לעיתים, אני עצמי זקוקה למקלט….ולאו דווקא למקלט לנשים מוכות.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn