המתח בין אינוס לבחירה – הושע ג | יונה ארזי

ריצ`ל אדלר כותבת:

"את שלושת הפרקים  הראשנים בהושע   ניתן להבין כטקסט ספרותי שהמסר הנבואי שלו מועבר באמצעות עיבוד מטאפורת הנישואים . הן המבנה והן התוכן משקפים את המאבקים והסתירות שבמסר . הטקסט מתנודד בתנודות מאניות בין פרוזה לשירה , סיפור ונבואה , עבר ועתיד , בין כעס נקמני והשלמה רכה , איומים אלימים והבטחות אוהבות . מהו העושה את מטאפורת הנישואים מחייבת באופן מיוחד ?"

רג`ינה שוורץ (תיאולוגית יהודיה אמריקאית ) מציינת שהאובססיה המקראית בקשר לניאוף היא , בבסיסו של דבר , עיסוק במונותיאיזם . ועיסוק זה במונותיאיזם הנו , בתורו , מאמץ לעיצוב זהות קולקטיבית " . הפונקציונליות של שוורץ מצמצמת את המונותיאיזם למכשיר של בניית זהות לאומית מובחנת – אפיון פשטני של המונותיאיזם מנקודת מבטו של תיאולוג 
לטענתה זה מה שמאפיין תיאולוגית את הקשר הזה – בגידות יותר מאשר נאמנות. חתירה מתמדת להפרת הברית ? 
ואולי עולה פה קול חתרני – הקול הנשי של הבגידות החוזרות ונשנות , המערער על הפטריארכליות ועל ה`ברית` החד צדדית .

ובאמת, איזה עם בונה לו וזוכר היסטוריה משותפת רק כדי לשכוח אותה?

מה שהמטאפורה על נישואים וניאוף לוכדת בחיוניות כה רבה בסיפור המתחים וההפרות , הוא כי שבר מהווה פגיעה . הכישלונות שלנו בלהיות שלמים ונאמנים אף כי הנם בלתי נמנעים , הריהם גורמים כאב לזולת ולנו . הם מחללים את החזון המנחה של עצמיות. הן מנפצות אמון . להיות אנושי משמעו להיות בלתי רציף ; התקופה והרקע משפיעים עלינו , הבחירות שלנו משנות אותנו  והגוף משתנה.

אנו מנסים לקבל אחריות על השברים שלנו ועל אלה שגרמנו , מבלי לזנוח את תקוותנו להיות ראויים לאמון ואמינים . שהרי אם כל הטעויות שלנו היו קטלניות , היינו משותקים מייאוש … אם העצמיים שאין להם רצף אמורים להיות אחראים באופן רצוף , תקוותנו היחידה היא באפשרות של תשובה , "שיבה והשלמה " , והאפשרות שניתן לרפא פצעים.

ולכן רעיון התשובה מכיר בחולשה האנושית כיסוד מהותי בטבע האנושי – ומצד שני גם האמירות הקשות פוצעות שוברות פוגעות.  

האל הפגיע

האל הבעל הוא סובייקט ארוטי היכול להיפגע , להיעלב , להיות מרומה . הקניית כוח הפגיעה האינטימית באל , לישראל , מחלקת  מחדש את מאזן הכוחות ביחסים של האלוהי-האנושי . הזעם הנורא בניאוף הנבואי הוא בעצם זעם של חסר אונים . הוא מכיר בעובדה כי לשם מילוי רצונו , תלוי האל בשותף האחר . התשוקה ששום מידה של הפשטה או הלקאה תוכל לספק . תשוקתו של האל להכרה רצינית ובלתי מוגבלת מן האחר הופכת את האל לפגיע לאכזבה ולנטישה. 

מודה שאף פעם לא חשבתי על זה ועדיין זה משחק לא טוב.  של הזדקקות כנראה גדולה יותר של האל לאדם. אלהים מבקש את האדם לפי התיאולוגיה הזאת , יותר מאשר האדם מבקש את אלהים.

ורייצ`ל אדלר ממשיכה : "בחברה שלנו , הזירה שבה יש חזרות על הנרטיבים של בגידה והתשוקה לעונש היא בית הדין לגירושים . שם , כמו במחזה צללים , צללים מאיימים של בעלים ונשים משתקפים על מסך מעוות שבו מועלות הצגות מפלצתיות של איום , מניפולציה וסחיטה . לעתים הצללים הללו שייכים לנוכלים ממש ולמתחזים ; בסוף ההצגה קורבנותיהם חסרי פרוטה , נכים או מתים . בפעמים אחרות , חושף אור היום אנשים ונשים רגילים לכודים בעוויתות מכוערות של דחייה או בחילה , שבסופו של דבר נפתרות או מוחלשות , למען הילדים או למען נפשותיהם שלהם ."

כי הצורך להעניש מרתק . אנו נרתעים ואף מתנגדים לו אצל הזולת ומצדיקים או מסבירים אותו בנו . 
מטאפורת הנישואים חושפת אל פגע וזועם הנדחף להעניש את בזת זוגו הבוגדת. הוא שראה עצמו יחיד אחד ומיוחד מתחרה שוב ושוב ב`בעלים` האחרים , ונכשל  בדרך כלל.

אין לו בלעדיות, אין  לו אהבה. והוא חש אבדן שליטה. 

ספר הושע מניח כמו שכבר ראינו ביחזקאל  שלבעל  יש בעלות בלעדית על מיניותה של אשתו , תשוקתה ועצם גופה . הוא יכול לאיים להפשיט את האישה הבוגדת ולנטוש אותה עד שתגווע בצמא ( הושע ב , ה , ) לגרש את ילדיה ( ב , ו , )לעצור את בריחתה למאהבים באמצעות כליאתה ( ב , ח , ) להשפיל אותה ברבים על ידי חשיפת ערוותה ( ב , יב . )  לאישה כמובן אין קול.

כאן עולה שאלת הצייתנות כפי שהיא מובעת במדרש על מתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית" אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא, פה תהייה קבורתכם. האווירה בדף היא של המתח בין אינוס לבחירה….

צריך שניים לטנגו.

המשותף לשני הצדדים  בפרקים הללו, הוא שהם השתמשו זה בזה  כחפצים במקום להכיר בעצמיות שלהם , ושניהם מתמרדים . ישראל / גמר , האישה אשר מן ההתחלה היתה רכוש מיני , מתוארת עוד יותר כחפץ לאחר שייעדה מחדש את תשוקתה שלה . עתה היא רכוש מיני שסטה מדרך הישר . האל כבעל פגוע אף הוא נוטר טינה שהשתמשו בו . הוא מסרב להיות מנוצל ונבלע : "לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו / , ותירושי במועדו / , והצלתי צמרי ופשתי" ( ב , יא .) באופן המשפיל ביותר , בהפיכתו לעצם , האישה מציבה אותו בתחרות עם חפצים אליליים אחרים , פסלי עץ ואבן , האלוהויות של החקלאות המקומית ( הבעלים ) שלהם היא מייחסת את השפע שלו ( ב , ז ; ב , י . ) קשה לקיים מערכת יחסים שבה צד אחד הוא אדם והאחר הוא חפץ ; יש מעידה בלתי פוסקת של שימוש הדדי.  חיפצון הדדי. זוהי תיאולוגיה מרתקת. כל אחד הוא אחר אל מול השני.

על האל הרוצה בכל זאת להשאר בברית עם העם להפר את חוקי המסגרת שהוא עצמו קבע…

אם בתורה הענש על ניאוף הוא מוות הרי שכאן – האל מתאחד עם האשה הנואפת . בחינת עת לעשות לה` הפרו תורתך.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn