הנאום שמלך היהודים לא נאם בככר מלכי יהודה

בתקופת הדמדומים שבין חורבן מדינת ישראל לחורבן מדינת יהודה אין מלך יהודים בישראל שינאם נאום כזה בככר מלכי יהודה. לפניכם עוד פוסט לא אקטואלי על מנשה מלך היהודים, הגבור הטראגי של ספר דברים. פוסט לא אקטואלי זה הוא בסך הכל עוד נאום סמולני דמיוני שלא ננאם על ידי מלך היהודים בככר מלכי יהודה. אכן, רוב ההסטוריונים והארכיאולוגים מאשרים כי מעולם לא ננאם כנאום הזה בככר מלכי יהודה בתקופת הדמדומים שבין חורבן מדינת ישראל לחורבן מדינת יהודה.

נאום זה אינו אלא מונולוג דמיוני לחלוטין שנכתב בהשראת חוק המלך בדברים יז (הפרק היומי ב"מחלנים 929") כמו גם בהשראת ספרי מלכים, ישעיה, קהלת, דברי הימים, הברית החדשה והתלמוד. אין כל דמיון בין פרטי המונולוג ההזוי הזה לבין האמת ההסטורית המוחלטת המתוארת בכל ספרי הקודש הנ"ל כפי שנמסרה במלכות השמים למשה רבינו ולישוע משיחנו (מתוך המבוא לפוסט זה בדף הפייסבוק של "מחלנים 929")

 

ספר הנְשִׁיָה אשר למנשה

אני, מנשה בן חפצי בה וחזקיהו, הייתי מלך בירושלים חמישים וחמש שנה – יותר מכל המלכים אשר מלכו לפניי. חמישים וחמש שנה נתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, והגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפניי בירושלים, ודרשתי את התורה בחמישים וחמש פנים – יותר מכל הפנים שידרשוה כל המטיפים והחוקרים והרבנים. חמישים וחמש שנה שלטתי בראש גלוי וביד רמה, ונתתי את לבי לדעת בינה ודעת וחכמה, וראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. עכשיו, בגיל שבעים ושבע, עשר שנים לאחר שעזבתי את ארמון המלוכה ועברתי להתבודד בבית החופשית, אני, מנשה מלך היהודים, חולה אנוש במחלת ההשכחה. את הכל אני מנשה בתהום הנשי-יה.

אף על פי כן אינני מצליח להשכיח מעצמי מאומה, ואני זוכר את כל הגרסאות המטורפות והמנוגדות של כל העלילות הזדוניות והמגוחכות, המתארות את חמישים וחמש שנות מעלליי החל מאותו יום שבו שפכתי על קברו של אבא דמעות כמים, ובו הוכתרתי למלך היהודים בירושלים, ובו, על פי עלילה זדונית אחת, צלבתי את סבא על צלב שראשו מגיע לשמים, ועל פי עלילה זדונית אחרת ניקרתי לו את העיניים, ועל פי עלילה נוספת ניסרתי אותו לשניים – לישעיהו הראשון ולישעיהו השני

וגם את ליל מלכותי הראשון אינני מצליח להשכיח. ככל שאני מנשה אותו הוא שב ועולה ומזדכר מתהומות הנשיה. בלילה ההוא נדדה שנתי ופחדתי להישאר לבד. אבא חזקיה נרצח בלילה הקודם וסבא ישעיה נצלב למחרת, ואמא חפצי בה התחבאה אצל בר כרם אהוב לבה באחת הסמטאות הציוריות שבין עמק רפאים לדרך בית לחם, ואני ציוויתי על משרתיי הרועדים מפחד להבהיל אליי את כל הסופרים. על הסופרים המבוהלים ציוויתי להביא לפניי את ספרי הזכרונות דברי הימים ולקרוא באוזניי את כל הסיפורים אשר הומצאו יש מאין על ידי סבא והועתקו על ידי סופריו של אבא – את כל אגדות הבריאה, גן העדן, המבול והעקידה, ואת כל ההמצאות על יציאת מצרים, מתן תורה, כיבוש הארץ וההתנחלות, ואת כל הבדיות על דוד נעים זמירות ישראל ועל שלמה החכם באדם ועל המלכים שעשו הרע בעיני יהוה ועל המלכים שהיו ילדים טובים ירושלים…

מהלילה ההוא ועד עצם הלילה הזה נודדת שנתי בכל הלילות. עד עצם הלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה אני מתחנן בפני משרתיי הסופרים (כבר שנים רבות שאינני מצווה עליהם) שיביאו לי את ספר הזכרונות הגלוי ואת ספר השכחונות הנסתר. בכל לילה אני מושיב סופרת תורנית מימיני וסופר תורני משמאלי, ואני מעלה מתהום הנשיה עוד סיפור שאינני מצליח להשכיח. הסופר שמשמאלי מעתיק את הסיפור שלי לספר הזכרונות, וליתר בטחון מגבה אותו בזכרון נוסף. באותה עת משקיעה הסופרת שמימיני את אותו סיפור בספר השכחונות הנסתר, הלוא הוא ספר הנשייה אשר למנשה.

ספר הספרים אודות הבל ההבלים

 כבר בתחילת השנה החמישים וחמש למלכותי התחלתי לתכנן לפרטי פרטים את הרגע שבו אחדל להיות מלך גלוי וידוע לכל ואתחיל להיות סופר סמוי המתבודד בדל"ת אמותיו ומקדיש את ימיו ולילותיו לכתיבת ספר הספרים של חייו. אחרי שזכיתי לשבור את שיאו של המלך הנערץ עוזיה (הסבא של הסבא שלי) שמלך חמישים ושתיים שנה בירושלים, אחרי שכבר בשנות מלכותי הראשונות הרביתי לי נשים ואלילים וסוסים יותר מכל המלכים שהיו לפניי בירושלים, ואחרי שכנסתי לי גם כסף וזהב וקניתי עבדים ושפחות וקרקעות יותר מכל המלכים שהיו לפניי בירושלים, ואחרי שכבר כעבור עשר שנות מלכות מאסתי בכל הרכושנות הזאת, ושחררתי את כל הנשים והעבדים והשפחות, והתחלתי להתמקד אך ורק בעשייה ציבורית ובתרומה תרבותית, ובניתי מגדלים וחצבתי בארות וחנכתי ספריות ובתי מדרש, וסללתי כבישים ובניתי מכרות וכבשתי את השממה ופיתחתי את הסחר בבשמים ובתבלינים ובשמן וביין ובנחושת יותר מכל המלכים שהיו לפניי בירושלים, אחרי שהכפלתי ושילשתי והגדלתי עוד ועוד את כמות היודעים קרוא וכתוב בארץ ישראל, ואחרי שהסופרים שמימנתי מכספי הממלכה כתבו יותר ספרים מכל הספרים שנכתבו לפניי בירושלים, ואחרי שבמשך כל שנות שלטוני לא סיבכתי את ארצי ומולדתי אפילו במלחמה אחת, וארץ ישראל הגדולה והעשירה והמשוחררת שקטה חמישים וחמש שנה, ואחרי שלמרות כל מה שכתבו עליי לא שפכתי דם נקי בירושלים, ולא השמדתי אף עיר נידחת ולא גנזתי אף תפילה נידחת, ולא הוצאתי להורג אפילו נביא אחד – לא נביא בעל ולא נביא יהוה ולא נביאת אשרה ולא נביא שקר ולא נביאת אמת ולא מכשף ולא מעונן ולא בעלת אוב ולא בן סורר ומורה ולא אשה סוטה, ולא הוצאתי להורג אף אזרח ואף גר תושב בגלל אמונתו ובגלל דעותיו ובגלל נטיותיו, ואחרי שלא ניתצתי אפילו מזבח אחד בארץ ישראל, והתרתי את קיומם החופשי של יותר פולחנים ויותר מקדשים מכל הפולחנים והמקדשים שהתירו כל המלכים שהיו לפניי בירושלים, ואחרי שבגלל כל הצלחותיי הרביתי לי יותר מתנגדים מכל המתנגדים שהיו לכל המלכים שהיו לפניי בירושלים, ואחרי שככל שהרביתי לעשות ולרכוש ולהפיק כך הרביתי להקשות לעצמי "למי אני עמל?", ו"מה יתרון לאדם בכל עמלו שהוא עמל תחת השמש?", אחרי כל השיאים הללו, בשיא העשייה הממלכתית, אמרתי בלבי לשים קץ לכל העניין הזה, וגזרתי על עצמי להתבודד עד יומי האחרון בבית החופשית, על מנת שאוכל להגשים את חלומי משכבר הימים ולהתמסר סוף סוף לכתיבת ספר הספרים אודות הבל ההבלים…

– "הבל הבלים", אכתוב במשפט הפתיחה של ספר הספרים שלי, "הבל הבלים הכל הבל"…

Facebook
Twitter
LinkedIn