למה בכה אלוהים במצעד הגאוה?

כה אמר הרב שילת למחרת מצעד הגאוה המדמם: "יש לבטל סופית את מצעדי הגאוה בירושלים"[1]. המצעדים הללו גורמים לאלוהים לבכות, קבע הרב, כשהוא מסתמך על המיתולוגיה התלמודית המתארת כיצד בוכה הקדוש ברוך הוא במסתרים.

לפני שנעיין בדברי הרב שילת חשוב לי להקדיש כמה מלים למיתולגיה התלמודית המתארת כיצד בוכה הקב"ה במסתרים. מיתולוגיה זו אהובה עליי במיוחד. היא ממש פְּנִינָה אַנִינָה. האדם שיצר אותה ברא בצלמו אֵל הרבה יותר רגיש ומתחשב (הקדוש ברוך הוא) מהאֵל האלים והמסוכן (יהוה… אלהים… אדוני) שנברא בצלמם של כותבי רוב פרקי המיתולוגיה המקראית.

כדי להבהיר את עצמי אקדיש כמה פסקאות לתיאור המהפכה הדרמטית שעבר האל המקראי בדרכו מהמקרא לתלמוד. מהפכה זו מאפשרת לו לעשות מעשים נועזים ביותר שהוא לא חלם לעשותם בעידן המקראי שלו. מהפכה זו, כך מסתבר, מאפשרת לקב"ה להשתחרר סוף סוף, והוא מרשה לעצמו לצחוק ולבכות, כמו גם ללמוד ולהתפלל.

אלוהים לא צחק אף פעם בכל 929 פרקי התנ"ך. העדר הצחוק האלוהי הזה צועק ממש על רקע העובדה שהכעס העצבני היא הפעולה האלוהית הדומיננטית ביותר בתנ"ך (למעט הדיבור). אלוהי התנ"ך כועס, זועם, רותח, קוצף, ומתמלא עברה על כל גבעה, ותחת כל עץ רענן הוא מתעצבן, קודח, חוטף קריז, ומתמלא חרון.

העדר הכעסים הללו נוסך באלוהי התלמוד הרבה רוגע ומעניק לו המון זמן איכות. בזמן איכות זה מרשה הקב"ה לעצמו ללמוד. האל המקראי, כמובן, לא למד אף פעם. מי בכלל יכול ללמד אותו? הוא הרי יודע הכל. האל התלמודי, לעומת זאת, מתענג מעצם חוויית הלימוד. בכל יום ויום חושקת נפשו בתורה, והוא הוגה בה יומם ולילה. בכל יום ויום הוא שומע שיעורי גמרא מרתקים מפי רבי מאיר, רבי עקיבא, רבי אביתר, רבה בר נחמני ועוד הרבה הרבה רבנים, וגם מברוריה אחת.

מהפך שלישי: האל התלמודי מתחיל להתפלל. שוב אנו נוכחים לדעת שבכל 929 פרקי התנ"ך אלוהים לא התפלל אף פעם. על מה כבר יש לו להתפלל? מה בדיוק חסר לו, ולמי בדיוק הוא צריך להתפלל? אחרי ככלות הכל הוא אלוהים, וכל בני האדם צריכים להתפלל אליו… אבל במיתולוגיה התלמודית, כך מסתבר, מתפלל הקב"ה בכל יום ויום את התפילה שלענ"ד היא היפה ביותר בכל הזמנים "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".[2]

בנקודה זו אנו מגיעים אל הבכי של אלוהי התלמוד. הקב"ה, לאושרנו ולאושרו, לא מסתפק רק בתפילה לימוד וצחוק (הומור) יומיומיים – הוא גם בוכה בכל יום ויום. הללויה. אחרי כל כך הרבה שנים ללא דמעה הוא מצליח סוף סוף להשליך מעליו את הקשיחות המצ`ואיסטית המקראית, ומרשה לעצמו לבכות בכי משחרר בכל יום ויום. לא בלילה בוכה אלוהינו, ולא מאחורי משקפי שמש. ביום. שוב הללויה. שוב סיבה למסיבה. חגיגה ממש.

כך אנו קוראים במסכת חגיגה דף ה – "שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על (כל מי) שאפשר (לו) לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל (כל מי) שאי אפשר (לו) לעסוק בתורה ועוסק, ועל (כל) מנהיג (פרנס) המתגאה על הצבור". אבהיר את הציטוט האחרון מפאת חשיבותו:

זאת הסיבה הראשונה לבכיו היומיומי של הקב"ה – בכל יום ויום הוא בוכה בגלל אלפי נשים יצירתיות ואלפי גברים יצירתיים שחשקה נפשם בתורה, ואין הם יכולים לרוות את צמאונם מפני עול הפרנסה, ומפני גזירות אכזריות ותקנות מיושנות, ומפני כל יתר העומסים הקיומיים המוטלים על כל הנשים והגברים היצירתיים הללו.

הסיבה השניה: בכל יום ויום בוכה הקדוש ברוך הוא בגלל רבבות עריקים משתמטים שאינם מסוגלים ללמוד אפילו סוגיה תלמודית אחת, ולמרות זאת הם מתחזים לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם.

הסיבה השלישית: בכל פעם שרואה הקדוש ברוך הוא רב בעל גאוה הוא פורץ בבכי. הוא לא יכול לשאת את הרברבנות הרבנית הזאת.

לפני שנשוב לעיין בדרישת הרב שילת "לבטל באופן סופי את כל מצעדי הגאוה בירושלים" נעיין בעוד קטע מאותו עמוד בתלמוד. קטע זה יעזור לנו עוד יותר להבין את הקשר בין רבנים בעלי גאוה לבין מצעד הגאוה.

כך דורשת הגמרא בסוגיית הבכי על הפסוק הבא בירמיהו: "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה (וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה)" – מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו (ובו הוא בוכה). ומה פירוש "מִפְּנֵי גֵוָה" (אל תקרי "גֵוָה" אלא "גאוה".

כותב על כך הרב שילת:

"מצעד הגאוה אתמול סיפק לקב"ה שתי סיבות נוספות לבכות – (גם) לבכות על עצם "מצעד הגאוה"… (וגם) לבכות על יהודי הבא לרצוח יהודים בשם ה`…

אולם, באמת אין כאן סיבות חדשות לבכי. הכל אותה הסיבה: "גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם". כאשר יהודים רוצים להתפלל בהר הבית, המשטרה מתרצת את סירובה בחשש להפרת הסדר הציבורי, והשופטים אבירי זכויות הפרט מאשרים זאת, שכן יהודים מתפללים זהו אירוע העלול לעורר תסיסה בקרב הערבים, זה עלול להיגמר במהומה. אבל כאשר אנשים רוצים לערוך קרנבל עם סממנים מובהקים של פריצות בעיר הקודש – לא איכפת לשוטרים ולשופטים שמא הדבר יעורר תסיסה בקרב הציבור החרדי הדתי והמסורתי, שהם רוב תושבי ירושלים. שמא יש כאן חשש להפרת הסדר הציבורי העלולה להיגמר באסון.

כשלונה המהדהד של המשטרה לזהות את הכתובת שהיתה באותיות ענק על הקיר – הוא רק סימפטום. המחלה היא ההתערטלות מרגשות הקודש, היושר, המוסר והצניעות, שהיא גאוותם של ישראל שניטלה מהם.

יש לומר בקול צלול: ירושלים היא לא תל אביב. שמה של ירושלים בפי הערבים, מוגני שלטון החוק, היא `אלקודס` (=הקודש). אצלנו היא סתם עיר בעולם, כמו פריס, סידני וסאן-פאולו. גאוותם של ישראל ניטלה מהם.

יש לבטל סופית את מצעדי הגאווה בירושלים. זה לא ענין של כפייה דתית. זה לא נוגע ליחס אל האנשים כפרטים. זה ענין של הסדר הציבורי. הסדר היהודי."

עד כאן דברי הרב שילת. עיניכם הרואות שאני חלוק על חלקם הגדול, אך ישנה נקודה חשובה אחת שאני חושב כמוהו. גם אני, בדיוק כמוהו, חושב שאלוהים בכה במצעד הגאוה האחרון! כמו רבים מאתנו גם הוא השקיף על המצעד המרהיב הזה מהאולימפוס שלו, אבל לפתע הוא קלט בזוית עינו את המראה המחריד הבא. הוא ראה את גלגולו הקמאי והקנאי מבעד לצלמו ודמותו של ישי שליסל המשתולל. הוא ממש התייפח כאשר הבחין בחרון אפו החרמני של שליסל, ובעיניו מזרות האימים. המחשבה על כך שפעם הוא נראה פי מיליון יותר גרוע מהשליסל הזה השקיעה אותו בים של דמעות.

וכך, בעודו טובע בים דמעותיו, נדר אלוהים בשבועה את הנדר הבא: היום בעוד שנה הוא לא ישקיף על מצעד הגאוה ממרומי מערומיו!    במצעד הגאוה הבא שיתחולל אם ירצה השם בשנה הבאה בירושלים הבנויה, הוא יצעד עם כולם כאחד הלהטבים. עדיין לא החליט אם יצעד כהומו, כלסבית, כסטרייטית או כטראנס. יש לו עוד שנה שלמה להתלבט.

כאלוהים הוא מרשה לעצמו להביע רק משאלה אחת ממארגני המצעד הבא עלינו לטובה, וחשוב לו לנסח את המשאלה הזאת בנוסח תפילתו האלוהית: "יהי רצון מלפנינו שהחל מהשנה הבאה ישובו לקרוא למעמד הזה מצעד האהבה ולא מצעד הגאווה".

הוא מבין לחלוטין את מניעיהם של חלק ממארגני המצעד הזה להעדיף את ה"גאוה" הזקופה על פני ה"אהבה" המתרפסת. אחרי כל ההשפלות שחוו באלפי השנים האחרונות הוא ממש מזדהה עם הצורך שלהם להיות גאים ונחושים. אחרי הכל, עברו הפלילי מעיד שהוא האחראי העיקרי למסע ההשפלה והבוז שחוו מיליוני להטבים בעבר הרחוק, בעבר הקרוב, ובהווה.

למרות זאת נראה לו יותר נכון לשוב ולקרוא למצעד הזה מצעד האהבה. במיוחד בירושלים. ובמיוחד בערב יה באב, חג האהבה, שאותיותיו יה-אב כאותיות יאהב…

(תם ולא נשלם. אני חייב לנסוע לאפעל ללמד את השיעור השבועי שלי ב"מחלנים 929" (על האהבה והשכחה בספר דברים לעומת הגאוה והזכרון… בעזרת השמ תתברך אנסה להעלות כאן את עיקרי הדברים הללו מחר או מחרתיים…

 

 

[1] אתר "סרוגים" יום ששי 31.0715

[2] בבלי ברכות ז`, ע"א

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn