התהילה פותחת ברגע מיוחד. פסק זמן שבא בעיצומו של מסע ארוך שמטרתו יציאה מעבדות לחרות. הסתיים השלב הראשון, הבהול והדרמטי של היציאה. בני ישראל עומדים בתווך: מאחוריהם הים ולפניהם המדבר. מה יעשו עם החופש הנכסף ועם האחריות שהוא מטיל עליהם?
(א) בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז:
המילה ״יצא ״ או "תצא" היא הביטוי המשפטי בדיני עבד עברי במקרא המשמש לשיחרור עבדים ושפחות[1] . המילה הראשונה בתהילה `בְּצֵאת` , מעידה על כך שהתהילה עוסקת במעמדם החדש של עבדים ושפחות משוחררים. במעמדם הקודם היו עבדים לעם לועז. את `עַם לֹעֵז` אנו מפרשות עם לוֹ עֹוז, כאשר עֹז היא מילה שהוראתה כוח, והיא משמשת לעתים קרובות לתיאור פולחני השמש. בעוד שהמדרשים מפרשים את לועז כ״חלש״, רש"י מפרש אותו כנועז. לועז הוא נועז שבו הנ׳ התחלפה בל׳ – מעתק נפוץ של שני עיצורים אחים[2]. אנו מקבלות את פירוש רשי, ומציעות ש״בית יעקב״ יוצאים משעבודו של האדון הקודם, פרעה, וככל עבד או שפחה פרטיים, עליהם לעמוד בפני גורלם, באין להם אדון שידאג להם עתה. לרגע אחד קצר יש אשליה של חופש. אשליית היותם הם האדונים לגורלם. האלה ים מסבירה להם פנים, נפתחת עבורם, ומגינה עליהם כשהיא מטביעה את רודפיהם. אך אשליית החרות מתנפצת מיד, שכן באותו הרגע, מופיע לנגד עיניהם האדון החדש, ״אדון חולי ארץ״ אותו אלוה שהרג את כל בכוריו של האדון הקודם זמן לא רב קודם לכן. והאדון החדש הוא אדון רב כוח. בית יעקב יוצאים מעם העוז, היישר לזרועותיו של אלוה יעקב.
פעולתו הראשונה של האדון החדש היא לשאת את השפחה המשוחררת, יהודה, לאישה.
(ב) הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו
המילה `הָיְתָה`, בלשון נקבה, היא מילה דו משמעית: משמעות אחת היא ״הפכה ל״, נהייתה, ומשמעות נוספת היא נהייתה לקניין. יהודה תהיה לקנינו של האדון על ידי קידושין.
בפירושו הקבלי להגדה של פסח מפרש גם השל״ה, בהשראת הזהר, את הפסוק כקידושין: ״היתה יהודה לקדשו …ואמר היתה לשון נקיבה, כי אז ישראל נעשו בת זוג להקב"ה״. [3] השל"ה אינו הראשון שמדבר על קידושין בין ה` ועמו. הדימוי הזה נפוץ ביותר בספרות הנבואה. דוגמה מיוחדת נמצא ביחזקאל ט"ז, בו הוא מתאר את עם ישראל כתינוקת שאך נולדה – מושלכת בשדה מגואלת בדם. "בְּדָמַיִךְ חֲיִי, בְּדָמַיִךְ חֲיִי" אומר לה ה` – מטפל באסופית, מטפח אותה ובהגיע עת דודים "עובר עליה" ואומר:` וַתִּהְיִי לִי` – שמשמעו מאוד קרוב ל`הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ `[4] . השפחה יהודה, יחד עם שאר שבטי ישראל, שיצאו זה עתה לחופשי, עוברת תוך זמן קצר משליטתו של פרעה – עוז, לממשלותיו של אלוה יעקב. יהודה נשלטת ישירות על ידי האדון, ושאר השבטים יהיו נשלטים גם על ידי ה׳ וגם על ידי שושלת מלכי בית דוד שיוולדו מהנישואין לשפחה המשוחררת – יהודה. רחמה הסגור והקשה כצור יהפוך לאגם מים ומעיין נובע.
הקידושין נעשים ישירות על הים, בלי לחכות רגע נוסף, ואלה לא נישואין שמחים: כוחו של האדון כה גדול והוא כופה את עצמו על השפחה בעצמה כה חזקה, עד כי האלה ים ונהר הירדן שיצרו לעם נתיב לחרות אמיתית, נסוגים ונסים מפניו.
(ג) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר
לעומת המים הנסוגים והסבים אחור בוותרם על חזון החרות, ההרים והגבעות רוקדים בחתונה הזאת. אבל איזה מין ריקוד הוא זה? האם זה ריקוד שמחה וגיל? או מחול רעדה וחיל? ההרים רוקדים כאותם אילים וכבשים המועלים קרבן תזכורת ליציאת מצרים בקרבן הפסח. ההרים והגבעות רועדים בדרך לשחיטתם הוודאית.
(ד) הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
המשורר עצמו שואל את השאלה הרטורית – למה זאת? מה הסיבה להתנהגותם של האלים ים, הר וגבעה?
ה) מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: (ו) הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן?
והתשובה היא – השפחה אינה משוחררת. היא עברה לבעלותו של אדון חדש.
בתהילה קי"ד אין הלל. אין אף מילת תהילה אחת. אך יש בה יחסי אדון ושפחה:
האדון – (ז)מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: מלפניו רועדת הארץ, הוא המשנה סדרי עולם.
והשפחה הצור הופכת לאֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם . הצור הוא גם אחד משמותיו של ה׳ – מה שמאפשר חוויה של מיזוג מלא בין האדון ושפחתו, ומצמצם את המרחב שלה לרחם המשמש לצורכי אדוניה השונים. האל פרעה, השתמש בבית יעקב לבניית עריו, תוך שמנע את התרבותם כשהשליך את כל הבן היילוד היאורה, והשאיר את הבנות לשמש את המצרים. אלוה יעקב מפצח את הרחם החזק, האלה הר, הקשורה בפוריות והיריון, שרחמה עשוי צור וחלמיש, ומוליד מהם אגמי מים ומעיינות שיהוו את עם עבדי ה׳ שילך ויתרבה.
***
ברוב עם מתאספים עולי הרגל לחוג את חג הפסח בבית המקדש. לאחר שבמשך כשלושה שבועות שחזרו גם את עבודת הפרך וגם את טיהור בית המקדש שנעשה על ידי המתקנים למיניהם[5], ניקו את המדפים, רעננו את המרתפים, הוציאו את החמץ ושרפו אותו, עברו את ימי המסע לירושלים בשלום, עתה הם מתאספים להזכיר ולהיזכר ולספר ביציאת מצרים.
זהו טקס מיוחד שנחגג אחת לשנה, והוא משחזר את יציאתה של השפחה, יהודה וישראל, והפיכתה לאשתו/שפחתו המפוחדת והיראה של האדון אלוה יעקב.
הטקס פותח בהלל של עבדי ה׳ (תהילה קי"ג), שלאחריו תושר תהילת הקידושין קי״ד. בסופו של הטקס יועלה קרבן הפסח, שה תמים. השה הוא אחד מבני האלים ששרים עליו בתהילה כ״ה: ״הבו לה׳ בני אלים, הבו לה׳ כבוד ועז״.
לאחר מכן תחל החגיגה, קרבנות האילים יעלו בזה אחר זה והסועדים ישכחו את מעמדם הנחות תחת השמים, הם ישכחו את מה שראתה השפחה על הים ברגע הרגיש שבו יצאה לקראת גורלה. הם ישכחו את כוחה של האלה ים שנהגה בהם בנדיבות כאשר אספה אותם מידי שמש. חדורי יראה ופחד הם יאמצו את זהותם החדשה – עבדי ה׳ – בת זוג הנתונה לחסדו ולשבטו של אדון חולי ארץ. הם ימלאו את כרסם בבשר וביין, והרגע שאותו ראתה השפחה על הים, אותו רגע קצר של חירות וישועה, יילחש במלמול בסופה של הסעודה. כאשר הם מברכים את האדון הזן ומפרנס הכל, על המזון שסיפק להם, הם מוסיפים בקשה קטנה, להחזיר קצת עוז בלבם, ולהשכין שלום בעולמם – ״ ה׳ עוז לעמו יתן, ה׳ יברך את עמו בשלום״.
ה ע ר ו ת
[1] (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (שמות כא)
[2] נ׳ הוא עיצור לשוני שיני מאונפף, ול׳ הוא עיצור לשוני שיני צידי. עיצורים שהשוני בהגייתם נובע אך ורק ממעבר אויר באף בנ׳, ובצדי הפה בל׳.
[3] ספר השל"ה הקדוש – מסכת פסחים – ביאור ההגדה (טז)
[4] (ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:(ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: (ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה וַתִּהְיִי לִי: (יחזקאל טז)
[5] יאשיהו שטיהר את בית המקדש ושיפץ אותו.
