כולנו ניצבים על סף בית המדרש המחלֵן של מורנו ורבנו חיים נחמן ביאליק שכתב: "וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס – אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי…" על כל אחד ואחת מאתנו לרפא את מקדש יי האישי שלה או שלו. אין כל אפשרות לעשות זאת על ידי פסיקת פסיקים פסקנית ואחידה של פוסקי דור פסקנים ואחידים. יש לשבור אחת ולתמיד את הפסקנות הרבנית היהירה הזאת ולעודד ספקנות ריבונית זהירה. יש לחלן את התורה לשבעים חלונות קרועים לרווחה. יש לגמגם אותה לשבעים פנים של גם וגם וגם וגם.

למה נפרדתי מהחברה שלי במוצאי יום כפור לפני 48 שנה? האם הייתי הנער החרדי הראשון שהטיף לחזרה בתשובה בעתון נוער חילוני? מיהו הפלאי הפתיין שהחזיר אותי בתשובה לפני 48 שנה ומה מעשיו כיום?

במוצאי יום כיפור תשל"ד, השישה באוקטובר 1973, התנודדתי כשיכור בתוך קומנדקר דחוס וניסיתי לקרוא לאור פנס כיס את ה"הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד" של קאנט. כל הלילה השתרך הקומנדקר בתוך שיירה אינסופית של כלי רכב שנעה מערבה על פני כבישי סיני המטולאים.

שני פרקים נוספים על הקשר בין יום הכפורים לחג קרבן האדם

פעם בשנה, בעשירי לחודש השביעי, באו בני ישראל לנחם את אביהם, ולהתאבל על יוסף, מתוך תקווה שהיום הזה יהפוך ליום זכרון לילדו המת. אך ישראל מאן להפוך את יוסף לזכרון מן העבר, ומאן לחדול מהאבל הבלתי פוסק על בנו. והיום הזה נהפך לנו, בני ישראל, ליום זכרון על עצמנו, יום תזכורת לרוע האינסופי הטמון בנו, ויום של עצב גדול להתעצב בו בעבור חטאינו ובעבור כל פשעינו.

רגע לפני ששחט אברהם את ישמעאל בנו והעלהו לעולה כקרבן אדם זימן אלהים כבש לאתר השחיטה וגרם לכך שברגע האחרון ימיר אברהם את קרבן האדם בקרבן בהמה. כך כתוב בקוראן ועל כך חוגגים המאמינים את חג הקרבן המוסלמי שיחול השנה באותו תאריך של יום הכפורים היהודי… קריאת התורה של יום הכפורים, לעומת זאת, נפתחת בספור על אלהים שלא הסכים להסתפק בקרבן בהמה והתעקש לחנוך את משכנו בשני קרבנות אדם. שני קרבנות האדם הם נדב ואביהוא בני אהרֹן ואלישבע, שאהבו את אלהים יותר מדי, והוקרבו לפניו כשני קרבנות אדם.

בצעירותי היה לי חשוב להכריז על כל גבעה ותחת כל עץ רענן שהאדם ברא את אלהים בצלמו ובדמותו. היום אני הרבה יותר מוטרד מהעובדה שמיום ליום נבראים יותר ויותר אלים זועמים בצלמם של יותר ויותר בני אדם זועמים. במיוחד אני מוטרד מחוסר היכולת שלי להשתחרר מקבעון הזעם האלוהי הנטוע בי. כיצד אני מתכונן למנוע את אסון הימים הנוראים שממיט עליי האל הזועם שבי? כיצד אצליח לדכא את הזעם האלוהי הזה ולהפוך את הימים הנוראים שלי לימים טובים?

לפני שנים רבות עזב נער יתום בן שבע-עשרה את תחום המרחב של ילדותו העשוקה. אבן נגולה מלִבו כאשר יצא מבית קרובי משפחתו המתחסדים שהתעללו בו נפשית גופנית ומינית, והִרבו להטיף לו מוסר. לאחר שנפרד מחבריו הטובים נסע הנער למרחקים, והתכונן לעשות חיל בישיבה היוקרתית ביותר. הוא היה נער יצירתי ויצרי עד מאוד. על אף גילו הצעיר הספיק לנטוש את אמונת אבותיו, לרעות בשדות זרים, להפוך לאפיקורוס ולחזור בתשובה. במהלך השנים הללו שתה בצמא מאות ספרים אסורים ומתוקים, והפנים אינספור מדרשים ואגדות מתוך ספרות התלמוד, המדרש, הקבלה, המוסר, המחשבה והחסידות.

כשנולדתי בירושלים באביב תש"י התקיים בי הפסוק מפרשת השבוע (האזינו) "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ". מאז אני משכיח את אלוהֵי ילדותי יומם ולילה, אך הוא מזדכֵּר כְּצוּר ועולה אליי מתהום הנשיה הנשי.

כשהייתי בן שתים עשרה נרצח אבא בחשאי. אף אחד לא העז לדבר בגלוי על רצח, אך כולם ציינו באימה כי כבר חמש עשרה שנה לפני כן ניבא סבא ישעיה בדיוק מופלא את יום הסתלקותו של אבא. שעה לאחר שמיררתי בבכי על הקבר הפתוח משח אותי סבא בשמן המשחה והכריז עליי כעל המלך המשיח מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ.

כשהייתי ילד היה הזמן מונח בחיקו של סבא אלוקים ואומר שירה עם מלאכי השרת. אינספור מחוגים שמימיים תקתקו בקצב שלא ייגמר לעולם, וסדר מופתי שרר ביקום. באהבה רבה העביר סבא אלוקים יום מפני לילה וחושך מפני אור. בחמלה גדולה ויתרה סידר את הכוכבים במסילותם. הכל דפק יומם וליל – תיק תק תיק תק תיק תק – כמו שעון בן חיל.

בראש השנה, כמו בכל שנה, אברך אתכם בברכת 'הכל דבש', ובשבת שלמחרת, כמו בכל שנה, אקללכם בקללת האזינו – יהיה רע! (כמה מלים על תפילותיהם הנוראות של חיים גורי ואלוהים ועל דקלומם של ממחזרי מחזור הימים הנוראים)

פרק ראשון מתוך חזון אפוקליפטי בהשראת חזון מגילת האש של ביאליק, חזון "האזינו" (כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים – דברים לב כב), חזון יוחנן (האפוקליפסה) וחזון תפילת מלכויות של ראש השנה

תלמודה של אמא שלום קובע כי מיום שנחרב בית המקדש נותרו השמים אך ורק בתחום הדמדומים הבלתי שפיט שבין האדם לחבירו. אלוהיה של אמא שלום שוכנת אך ורק על פני הערוץ החסוי שבין האדם לחברו. היא שוכנת אך ורק בתחום המסור ללב, לקיים מה שנאמר בפרשתנו "לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". תלמודו של רבן גמליאל לעומת זאת קובע כי מיום שנחרב בית המקדש "לא בשמים היא" ונוצרה הלכה אחידה המסורה אך ורק לפסיקתם של רבני הסנהדרין המודרני. מאז ועד עצם היום הזה הפכו רבנים אלו להיות בעלי המניות הבלעדיים של חברת החשמל היהודית המכבה את כל הזרמים שאינם מאירים לאורה. לכאורה. כי מתחת לפני השטח השפיט זורם ללא הרף תלמודה המסור ללב של אמא שלום. למרגלות הזרם המרכזי ששאב את כוחו מהמסורת הרבנית זורם זרם מחתרתי טעון במסורת הלב.

בחצות לילו האחרון של משה ייכנסו אנשי ההוצאה לפועל לאוהלו ויעקלו את חצוצרות הזהב שבעזרתן הקהיל את בני-ישראל במשך ארבעים השנים האחרונות. בעוד הם מפשפשים בכליו יבהיר לו אלוהיו שהוא נתן את ההוראה לעקל את החצוצרות ואת המגאפונים ואת המיקרופונים והפלאפונים והסמארטפונים ויתר כלי השלטון הקקופוניים, וזאת כדי לייעל את החלפת השלטון בינו לבין יהושע.