תרח הטייקון היה הבעל של "אֶלוֹהַ" – רשת בוטיקי האליל היוקרתית בעולם. בבוקרו של היום שבו מתרחשת עלילת האגדה שלנו הפקיד תרח את בנו אברם לראשונה על אחד הסניפים היוקרתיים של "אֶלוֹהַ" הממוקם בכיכר העשירים של אוּר כשדים. "אברם אברם", אמר תרח הטייקון בחגיגיות, "הנני" ענה אברם בן השש עשרה בקול רועד ולחץ על כפתור הקופה הרושמת. "אם יש בעיה תתקשר אליי בפרטי", אמר תרח ונעלם מאחורי דלת הזכוכית המסתובבת.
המעבר מפרשת בראשית לפרשת המבול הוא ספור הקונפליקט שבין אלהים הטוב והאופורי שבכל אחד מאתנו, לבין ההויה (יהוה) הדכאונית שלו. ההויה היא החולשות שלנו, היא ההתעצבות אל לב שלנו, היא ההכרה בקיומו של הרוע בתוכנו, היא ההנג אובר שבקצה כל האופוריות…
בסופו של דבר נגיע לבראשית ונטעם מעץ הדעת של עורכת ספר בראשית שעיצבה משני ספורי הבריאה סימפוניה דרמטית בת שלושה חלקים המתפרשת על פני ארבעת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. חלקה הראשון של סימפוניית הבריאה הוא ספורו של אלוהים, חלקה השני הוא ספורו של יהוה אלוהים, ואילו חלקה השלישי הוא ספורו של יהוה.
אחרי המבול נתחיל שוב מבראשית. הארץ תהיה תוהו ובוהו, אבל רוחנו האלוהית האופורית תשוב לרחף על פני מי המבול, ותבטיח לנו הרבה נינוחות ונוח… יהיה בסדר, נאמר לעצמנו, תרגישו נוח, אל תדאגו, אל תעברו לדום מתוח. המבול מאחוריכם, ניצולים יקרים, פרו ורבו ומלאו את הארץ, תשכחו את כל מה שהיה ותעשו חיים.
אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים. אדם רבני עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים. נקודת המוצא של האדם הרבני היא שהאל ברא את האדם. האדם הריבוני, לעומת זאת, מאמין שהאדם ברא את אלהים.
הקדיש שאמרתי אחרי מות אלוקים הוא משפט המפתח של חיי – יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִי, שפירושו בעברית: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּעוֹלָם D. מאז אני יודע בבירור: אלוקים מת בעולם הזה, אבל בעלמא D הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
דרשת "חתן בראשית" שדרשתי בפילדלפיה בשמחת תורה תשנ"ג (אוקטובר 1992)
למזלנו הרב זכינו במנהיג עוקף אלהים כמשה שסירב להשלים עם רוע הגזירה האלוהית – ברגע האחרון הוא שינה את התוכנית המקורית, ועל אפו וחמתו של אלהים ביטל את גזירת "יהיה רע" של פרשת "האזינו" ובירכנו בברכת "וזאת הברכה", שעיקרה "ואף-על-פי-כן יהיה טוב…".
הוא מכשף אותם בסיפורים מפסטיבל ההקהל הראשון שהתחולל ארבעים שנה לפני כן. הם נולדו שנים רבות אחרי השנה המכושפת ההיא, אך הספיקו לשמוע מהוריהם הגלותיים אינספור סיפורי מופת אודותיו – איך קרע את ים סוף במטהו, ואיך הרים את ידיו וניצח את עמלק, ואיך טס לרקיע השביעי בתוך ענן טורבו. גם עכשיו, כשהוא מתנועע בין מעגלי המתופפים והרוקדים כחטוב שבצעירים, הוא מכשף אותם וממלכד את עצמו – איך יצליח להתמודד עם הסתירה הגלויה שבין שפת הגוף האלוהית שלו לבין הכרזתו הדרמטית שבעוד שעות ספורות ימות מוות סופני לחלוטין.
אם תרצו, רעיי, לא היתה זו אגדה אלא הלכה למשה מסיני. תורתי היא אמנותי משכבר הימים, ומעולם לא הייתי סתם חייל גשמי בסתם צבא כיבוש כוחני.
התלמוד מבחין בין שני מינים שונים של בני אדם – מין התלמיד חכם ומין עמהארץ. לכל אחד משני המינים הללו יש שני מינים שונים של אובייקט מיני. האובייקט המיני של מין התלמיד חכם היא אלת אהבה נסתרת הנקראת "תורה", ואילו האובייקט המיני של מין עמהארץ הוא אל קנא נסתר הנקרא "קדוש-ברוך-הוא". בסך הכל מדובר על ארבעה מינים – תלמידחכם, עמהארץ, תורה וקדושברוכהוא – ועם הרביעיה הזאת ניכנס לפרדס הרימונים לשיעור יומי חגיגי ושמח המוקדש לחג הרימונים והשמחה.
שבועיים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור יצאתי לראשונה מארצי וממולדתי וירדתי מצרימה. יחד עם אלו שנותרו מהחטיבה חציתי את תעלת סואץ מערבה, יצאתי מיבשת מולדתי – אסיה – ונתקעתי בנקודה הצפונית-מזרחית של אפריקה לשבעה חודשים רצופים של מלחמת התשה ארורה.
בקיץ תשכ"ח (1968) התגייסתי לצבא הנצחון והשלום, ובחורף תשנ"א (1991) התייצבתי לשירות המילואים האחרון שלי. עשרים וארבע שנים תעיתי בין שִכחת תשכ"ח לשִׂנאת תשנ"א, ונדדתי בין מוצבי מדבר סיני, תעלת סואץ, בקעת הירדן, הערבה, הנגב המערבי, רמת הגולן, לבנון, השומרון, מדבר יהודה ורצועת עזה…
שתי תורות הן: התורה הגלויה והתורה הנסתרת. התורה הגלויה היא מקור הסמכות של האל המצווה והמאיים. התורה הנסתרת היא מקור ההשראה של האֵלָה המדליקה והנלמדת. התורה הגלויה נועדה לכל עם הארץ, התורה הנסתרת לתלמידי חכמים בלבד. הפרדס הוא כל מה שהאל המאיים מעוניין שיישאר מחוץ לתחום של העמארצים שאין להם בעולמם אלא תורה מצָוָוה.
ארבעה מינים נכנסו לפרדס – אחד חכם, אחד רש"ע (רבונו של עולם), אחד תם (יושב אהלים), ואחד שאינו יודע לשאול אלא להקשות.