כל ההבדל שבעולם בין פרשת "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב" לבין פרשות "וַתֵּצֵא דִינָה" ו"וַתֵּצֵא לֵאָה". את יציאתו של יעקב מתאר רש"י (בשם המדרש) כמעשה של צדיק, ואילו את יציאתן של לאה ודינה הוא מתאר כמעשה של יצאניות.
פרשת "וישלח" היא הפרשה השלישית בטרילוגיה על יעקב ועשיו. במהלכה של הפרשה הראשונה – "תולדות" – מתחבא יעקב באוהל מפני העשייה ה"עֵשָוִית" שבחוץ. במהלכה של הפרשה השניה – "ויצא" – יוצא יעקב מארץ ה"תולדות" שלו אל מרחביה של ארץ אחרת, על מנת ללמוד לחיות בהם חיי עשיה שאין בהם מורא עשיו. בתחילת פרשת "וישלח" עושה יעקב העֵשָוִי את דרכו חזרה אל ארץ אבותיו על מנת להתאחד בה עם עשיו של ילדותו.
עד המהפכה הציונית נאלצו היהודים לרחף בשמים כמו בציורים של שאגאל. ממש לא משנה אם משך אותם אלוהים מלמעלה, כמו מריונטות, או אם משכו אותם הרבנים מלמטה, כמו עפיפונים. כשהגיעו שמים עד נפש הופיעו חלוצים ציונים חילונים, הציבו ארצה סולם שראשו מגיע השמימה, והנחיתו את העם היהודי נחיתת חירום. כל הלילה הארוך העפילו חלוצים אלו במעלות הסולם השמימה, חילצו עוד יהודים רדומים והורידום ארצה. עד עלות השחר הם השיבו למולדתם יותר מששים ריבוא יהודים חולמים.
רבי יעקב האתיאיסט הוא האדמו"ר של קהילת ההומלסים "שער השמים" הממוקמת בקצה רציף רכבת נטוש השוכן בלב העיר הכי גדולה בעולם. בכל בוקר מניח רבי יעקב אבני פלא למראשותיו ולן לינת הומלס חטופה בירכתי הרציף, בכל לילה הוא מציב את סולמו ארצה ומכריז: "אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה". אחר כך הוא נאחז בקרנות הסולם וחוצב להבות בדרשת חיזוק מעוררת.
שמו של עשיו העיד עליו שהיה איש של עשיה מוחשית בשטח הפתוח והמסוכן. שמו של יעקב העיד על חוסר העשיה שלו, ועל כך שהעדיף להישאר במאהל העורפי תוך כדי אחיזה נצלנית בעקבו של האח המסתער קדימה. משחר ילדותם יזם עשיו את המעשים, והעיר את השחרים העולים, כשהוא רץ ללא מורא אל השדות והמרחבים. יעקב המשיך להתכרבל בתוך השמיכה עד מאוחר, ואחר כך נשאר עם אמא באוהל. כשגדלו הילדים הפך עשיו להיות איש יודע ציד, איש שדה ומרחבים. יעקב נשאר להתכרבל בתוך המאהל…ימים רבים נותר עשיו בשטח הפתוח, כשהוא אורב לציד. מלומד קרב הוא היה – אוהב סכנות ומתגרה במוות. כל הזמן דרוך. כל הזמן בסיורים ובמארבים. הכי קרבי אחי. יעקב, לעומת זאת, העדיף מתוך בחירה צלולה ומחושבת להיות ג`ובניק. קל`בניק. הכי קרוב לבית, אחי. הכי רחוק מהקרב. בפרשת "ויצא יעקב" מלמד יעקב את עצמו לצאת מהאוהל אל השדה ולהיות קרבי כאחיו…
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן יַעֲקׂד: יַעֲקׂד הוֹלִיד אֶת יִצְחָק ויצחק הוליד אֶת יַעֲשֶׂה וְאֶת יַעֲקׂב. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיַּעַשׂ יַעֲשֶׂה בַּשָׂדוֹת בַּיָמִים וּבַלֵילוֹת, יָדוֹ הָאַחַת עוֹשָׂה בַמְּלָאכָה וְהָאַחַת מַחֲזֶקֶת בָּשֶׁלַח. וַיִשְׁתָמֵט יַעֲקׂב מִכּׂל הַמְלָאכוֹת אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת, וַיְהִי יֹשֵׁב אֹהָלִים תָּם, וִיְרֵא אֱלׂהִים עַרְמוּמִי וּמֵזִיד נְזִידִים. וַיֶּאֱהַב יַעֲקׂד אֶת יַעֲקׂב נֶכְדוֹ כִּי צַיִד בְּפִיו וּמִרְמָה בִּשְׂפָתָיו וְיִצְחָק אָהַב אֶת יַעֲשֶׂה כִּי דִבֵּר מְעַט וְעָשָה הַרְבֶּה
יצחק הוא הגבר היחידי בכל התנ"ך שמתואר גם כאיש אוהב (את רבקה), גם כבן אוהב (את שרה) וגם כאב אוהב (את עשיו). בהשוואה לחיי האהבה של גברים תנ"כיים כמו אברהם יעקב יהוה משה ודוד, חיי האהבה של יצחק הם שפויים וחפים מכל מגלומניה נרקיסיסטית.
הדף היומי הישראלי בהשראת השלדון שיצא מארון הספרים היהודי
כשכתב ח"ן (ביאליק) בן ה-19 את השורה "אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת פִּיהָ" בשירו "הרהורי לילה" הוא דרש מדרש מכונן על "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". במדרשו זה מזכיר לנו הנער ח"ן כי אות אחת בלבד מפרידה בין נער/נערה לבין סער/סערה – ממש כחוט השערה. מדובר כמובן באותו ח"ן שבְּעֵת רַחֲמִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, הקשה את קושיית הקושיות: אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים – הֵיכָן נְעוּרָי?" מאז ומעולם אחוזות ההתנערות והסערה זו בזו כבחוט השערה. ההתנערות היא התנועה הארוטית המקדימה והמענגת העשויה להפוך את השקט המגרה שלפני הסערה לסערת חושים נהדרת ולסערת יצרים מפוארת. באותה מידה היא עלולה להפוך את השקט המגרה הזה לתחושת אשמה מפוררת ולסערת רגשות מצמררת. ההתנערות היא תנועת נוער סוערת, שהמנעד שלה הוא מין-עד הנע בין פסגת האושר והעונג לבין תהום האשמה וההשפלה. המין-עד הזה הוא תמצית מעשה הבריאה והיצירה. הוא הוא עץ הדעת טוב ורע.
בפרשת "חיי שרה" מתאושש אברהם מהפשעים שביצע בנשיו ובילדיו בפרשות "לך לך" ו"וירא". התאוששות זו מבליטה את העובדה שכל קורבנותיו נותרו במצוקה איומה. שרה הגר ישמעאל ויצחק שותקים לאברהם שתיקה רועמת בפרשתנו. משתיק קול סמוי מחובר לפרשת "חיי שרה" ולתוכו נשאבים קולותיהם של כל המוצאים להורג מפרשת "וירא". אפילו מלה אחת הם לא יאמרו לבעל ולאב.
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים כבר לא נִסָּה אֶת אַבְרָהָם ואמר לו קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה… וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים כבר לא אמר לאברהם קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִשְׁמָעאֵל ושָלְחֵהוּ לָעֲזָאזֵל הַמִדְבָּרָה… וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ.(1) ואברהם בן מאה וארבעים שנה בלדת אותם. ואולי בגבורות מאה וחמשים. צחוק עשתה לו קטורה בסוף פרשת "אחרי מות שרה" כל השומע יצחק.
ברגע שראתה את יצחק ידעה שרה שאברהם ביצע בו פשע איום ונורא. שבוע לפני כן הם נעלמו לה ושרה ציפתה לגרוע מכל.ימים רבים לפני היעלמותם חשה בדאגה גוברת את אהבתו הבוערת של אברהם לאלוהיו, ומיום ליום יראה יותר מהרגע שהאהבה הזאת תעבירו על דעתו. ברגע שראתה את יצחק שמחה מאוד לראותו חי, אך מיד הבחינה בעיניו השחוטות, והתפרצה כלפיו בשאלת "בני, מה עשה לך אביך?"
אלהים ידע שבסופו של דבר לא תצא השחיטה לפועל. הוא רק רצה לוודא שאברהם אוהב רק אותו ולא אף אחד אחר זולתו. הוא לא היה מעוניין שאבינו ישחט את ילדו, אלא את אהבתו לילדו. והשוחט שחט.
התנ"ך לא מצחיק. רק שתי דמויות צוחקות בו. הצוחק הראשון הוא אברהם והצוחקת האחרונה היא שרה. בפרשת "לך לך" (בראשית יז) צוחק אברהם את הצחוק הראשון ובפרשת "וירא" (בראשית יח) צוחקת שרה את הצחוק האחרון. איך השתרשה בתודעתנו הטעות לפיה יצחק זכה לשמו הנורא בגלל צחוקה של אמנו? למה אנחנו מדחיקים את העובדה שצחוקו של אבינו הביא לעולם את שמו המצחיק של הילד היהודי הראשון?
"יהיו הרבה אֵלוני מורה" הבטיח מנחם בגין כמה ימים לאחר המהפך באביב 1977 שהעלה אותו לשלטון. ואף אני, ארי אֵלון, מורֶה: יהיו הרבה אֵלוני מורה והרבה אֵלוני ממרֶה והרבה מערות מכפלה והרבה קברי רחל והרבה חלומות יוסף והרבה עקידות יצחק. כי הרבה פנים לתורה – הרבה יותר משבעים פנים. כי התורה הזאת תהיה מחוּלֶנֶת להרבה חלונות, וכל המרבה לחלן הרי זה מקודש…