הצירוף "יִצְחָק מְצַחֵק" נוגע ללב בפשטות האנושית שבה מממש יצחק את ה"יצחק" שבו. צירוף כזה הוא אור של אהבה בקצה מנהרת היאוש. הוא גורם לנו להאמין שאפילו ילד שהוצא להורג על ידי אביו ועל ידי אלוהיו יכול להשתקם ולממש את עצמו ולהיות הוא.
חוה היא האדם הראשון שקרא בשם יהוה, הגר היא האדם הראשון שהפך את הקריאה בשם יהוה לתפילה, ורבקה היא האדם הראשון שדרש את יהוה, שנאמר "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יהוה"…
… שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר, מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת יַלְדָּהּ הַצָּמֵא, מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי, מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ, בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה, שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה, וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה, וּמַה שָּׁאֲלָה מֵעִם עֵינַי בַּהֲצִיצָהּ אֶל תּוֹךְ תּוֹכָן פְּנִימָה, כְּחוֹתֶרֶת אֶל מַעֲמַקֵּיהֶן לַחֲשֹׂף מִשָּׁם גְּזַר דִּינָהּ, וּמַה לָּהּ הָעֶרֶב כִּי הֶעְתִּירָה עָלַי נְשִׁיקוֹת בְּדִמְעָה, וְלָמָּה כֹּה נִפְתְּלָה עִם נַפְשָׁהּ עַד אֲשֶׁר מָצְאָה אֶת פִּיהָ וַתְּמַלְמֵל לִי מִתּוֹךְ בֶּכִי, כִּי כָלָה הִיא מֵעִמָּהּ, בְּאֵין מִפְלָט וָיֵשַׁע, לַהֲבִיאֵנִי אֶל בֵּית חָמִיהָ.
בכל בוקר ישקיף הקב"ה על פני אתרי ההשמדה הבוערים שלו, ויתפלל מתוך בדידותו המוחלטת את התפילה החילונית של כל מי שאין לו אלוהים – "יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמי את כעסיי ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בניי במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין"
חטא חטאו אברהם ושרה העשירים כאשר עינו את שפחתם הענייה, וכעונש ישיר לכך יענו בני המעונָה את בני המענים במשך דורות רבים.
בכל לילה התכרבלה הגר כמו עובר, הצמידה אוזנה לקונכייתה והקשיבה מרותקת לקול אהובה ההולך מסוף העולם עד סופו. לפעמים, בסוף העולם, הלך הקול ונעלם, והגר המכורבלת קראה לו שישוב. הוא שמע בקולה, עלה ובא ממעמקיה, בעט בה בעיטות חזקות ומדגדגות, וגלגל אותה מצחוק, מכאב ומעונג.
"יהיו הרבה אֵלוני מורה" הבטיח מנחם בגין כמה ימים לאחר המהפך באביב 1977 שהעלה אותו לשלטון. עכשיו, בחורף 2015, בתחילת מיזם 929, אני מתחיל לקוות שבגין צדק. אני מרגיש שהולכים להיות כאן הרבה אלוני מורה והרבה אלוני ממרה והרבה מגדלי בבל והרבה אלוהים. הרבה יותר מ929. כי הרבה פנים לתורה – הרבה יותר משבעים פנים. כי התורה הזאת תהיה מחוּלֶנֶת להרבה חלונות, וכל המרבה לחלן הרי זה מקודש…
לא כולנו אוהבים את הדרך המפוקפקת שבעזרתה הפך אבינו להיות טייקון. יש לנו נטייה טבעית להדחיק את העובדה שאבא עשה את עיקר הונו מסרסור ביופייה של אמא, מהכנסתה למיטת פרעה ומהפקרתה לחסדיו.
יצחק לא שמע מאברהם מאומה על סבא תרח. אברהם ושרה הקפידו לא לדבר על תרח בנוכחותו של יצחק. מפעם לפעם היה אברהם מבמבם ניגון ללא מילים מעומק הלב. והיה לניגון הזה נופך פגאני-חסידי. לפעמים היה יצחק מאזין בסתר לדברים המוזרים שהיה אביו אומר לאמו: "…אבותינו, שרה, היו אמנם עובדי אלילים תמימים וגלותיים, אבל לשיר הם ידעו. הו, איך שהם ידעו לשיר…" ושרה צחקה פתח האוהל. נהנית מעוצמת הסרקאזם החלוצי של אברהם שלה. גם אברהם צחק. רסיסים של צחוק מגולגל ושל אלילים מנותצים התעופפו באוויר. אבל אחר כך נכנסה שרה פנימה לירכתי האוהל, הציצה בתמונה המצהיבה של אביה ואמה, פנתה כה וכה, ובכתה בחשאי כשהיא מליטה את פניה בכפות ידיה.
עוד לפני שהתחלתי לקרוא כבר ידעתי לדקלם את האגדה על אברהם מנתץ האלילים, [1] שהייתה ההצגה הטובה ביותר בגן שלי. פעמים רבות הצגנו את הלהיט על בוטיק האלילים של אבא תרח, ועל הילד האמיץ אברהם שניתץ את האלילים לעיני המבוגרים הטיפשים שבאו לקנות אותם, ואחר כך ברח ליער, שם גילה את אלוקים האמיתי השונה כל כך מכל האלילים המזויפים…
למה, על פי התלמוד, העדיפה תמר להישרף כזונה ולא להלבין את פני יהודה ברבים? (עיון לקראת פרשת "וישב")
אתמול זכיתי לחויה מיוחדת והייתי עד למפגש נדיר בין שתי נשים לוחמות שהתגלו לי במלוא עוצמתן על המסך הוירטואלי של המיתולוגיה היהודית. היה זה צירוף מקרים נדיר שגרם ללוחמת האחת, תמר, להיגלות אליי מתוך פרשת השבוע הזה ("וישב"), כשלצידה ניצבת יהודית המהפכנית, שעלתה ובאה ממעמקי הדף היומי של אתמול (מסכת יבמות דף סה). התרגשתי מאד לראות את תמר ויהודית המיתולוגיות עומדות זו לצד זו והודיתי לאֵלוֹת שאיפשרו לי להתבונן בהן התבוננות מתמשכת וללמוד אותן.
לעולם לא נדע מה בדיוק התחולל בבית מדרשו של רב הונא שגרם לששים תלמידי חכמים פוריים להפוך לששים רבנים עקרים. מה בדיוק היה שם שגרם לששים היוצרים היצריים הללו לזנוח לחלוטין את חיי השעה של העולם הזה ולצלול עמוק בשכרון מעמקים ולרחף בשכרון גבהים. תורתם היתה להם סם חיי עולם והם הגו בה יומם ולילה ושגו באהבתה תמיד, עד שאיבדו כל יכולת לנחות על פני האדמה ולהתחבר לעולם הזה. הם איבדו כל עניין בחיי שעה והפכו להיות עקורים בנפש ועקורים בגוף.
זמן קצר לאחר הטבח והביזה בשכם חזרו בני יעקב אל זירת הפשע על מנת "לרעות את צאן אביהם בשכם". יחד עם צאן אביהם הם רעו גם את צאנם הבזוז של הטבוחים על אדמת המרעה הכבושה והפסטוראלית. שם, ביום אידילי במיוחד, הכו בני יעקב שנית ב"מבצע במרמה ג" הנבזי והמתוקשר.
האם היה "מִבְצָע בְּמִרְמָה" המקורי מבצע חילוץ מתוחכם ואלגנטי של "סיירת בני ישראל" המורכבת מלוחמים יְשָרֵי אֵל? האם תכננו בני ישראל המובחרים וההגונים לחלץ את אחותם החטופה דינה מבלי לפגוע באף אחד מתושבי שכם? ואולי מדובר בטבח מזעזע שתוכנן מראש בקפידה על ידי סיירת בני יעקב העקובים מדם?
