אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה (ןיקרא יט כט)
פסוק זה משקף את אחד הנושאים החשובים ב`קוד הקדושה` – תפקיד בני ישראל בתחזוקה והרחבה של הקדושה. על פני השטח הפסוק פשוט אוסר על האב לסרסר בבתו. מילת המפתח פה היא `תחלל`. השרש ח.ל.ל מייצג מונח טכני ב`קוד הקדושה` שמשמעו הקטנה , או אפילו ביטול – יצירת חלל, או אין. השימוש בשרש הזה מעיד כי הבת היא חלק מהקהילה, וגם לה תפקיד בשמירת הקדושה בקהילה. אם האב מסרסר בביתו – הוא פוגע בקדושתה, בכוליותה, בקהילה ובארץ. קדושת גופה של הבת מושווית כאן לקדושת הארץ.
הפסוק הבא בפרק עוסק בשבת : (ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהֹוָה: אפשר בהחלט לקשר בין שמירת השבת כמקדש, ושמירת גופה של הבת כמקדש. וכמובן עם מושג הקידושין – במשמעות של נישואין. מילה זאת אינה נמצאת כלל במקרא כדי לתאר נישואין – היא הומצאה על ידי חז"ל, וממש עומדת כנגד הבטויים המקראים השגורים לתאר נישואין כמו למשל (בראשית פרק יא כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים (בראשית יא כט).
בפירושו לפסוק מעיר רשי בעדינות שמדובר במוסר בתו הפנויה לביאה שלא לשם קידושין. רשי מוכרח לקשור ביאה לקדושין – בעיניו, לא יכול להיות שאבות מסרסרים בבנותיהם?
מהדהדת כאן כמובן המשנה במסכת קידושין האומרת – האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, משנה שטרם השתחררה לגמרי מהעולם המקראי של לקיחת /קניית נשים (כפי שתסביר אחר כך הגמרא).
