דואט בשלשה קולות שרה לנו תהילה ס”ג. קול האהבה, קול הכהונה וקול המלוכה. קול החיים וקול המוות ומעל הכל צל מורא המלך. לא מלך מלכי המלכים אלא מלך בשר ודם, כנראה חזקיהו או יאשיהו, אולי יהוידע – מלכים שכפו את פולחן ה` לבדו על נתיניהם. אנו מוצאות את קולו של המלך בפסוק האחרון:
`וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ – כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר’.
המסורת על הכפיה באלימות של פולחן `ה` לבדו` חילחלה והגיעה לספרות הרבנית. מסופר על המלך חזקיהו שנעץ חרב בפתח בית המדרש ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב! בדקו ומצאו שכולם כולם היו תלמידי חכמים גדולים מאיש ואישה ועד תינוק ותינוקת.[1]
מי הם דוברי השקר המוזכרים בפסוק האחרון? כנראה אלה כהני וכהנות פולחן השחר שגורשו ממקדשיהם.
***
קול האהבה מהדהד את נוכחותם הנפקדת של משוררות השחר בפתיחת התהילה היישר ממדבר יהודה:
אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.
ההצהרה `אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה` – נשמעת כמו שבועה או הצהרת אמונים כפויה של גבר עייף במדבר. אבל הפסוק מדבר בלשון נקבה המתגעגת ברוחה ובגופה אל מאהב. ואולי, לא מדובר כלל במטאפורה אלא בכהנת או מאמינה של פולחן אלת השחר שנמלטה או גורשה למדבר. אבל מתוך החשכה והבדידות לא מפסיקה לשחר לבקש ולכמוה לרגעי האור והאהבה בעברה.
אנו מניחות, אם כן, שמשוררי חזקיה/יאשיה/יהוידע לוקחים שיר קדום ומשנים את הטקסט שבו כך שיתאים לצרכי השלטון. אלא שהשחר מתעקש לספר לנו על פולחן עתיק וקדום מאד ששריד ממנו נמצא בפסוקי שיר השירים על השחורה והנאוה, זאת שעולה מהמדבר מקוטרת מור ולבונה – סימני פולחן השחר. אורורה הברה והאיומה המשוחרת הנערגת. המסורת הרבנית משמרת את זכרון פולחן השחר באגדה קצרה : `בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא.`[2] וכך, מתוך המהפכה הרבנית שייסדה את תפילת החובה, ממסכת ברכות עצמה עולה קול של זיכרון קדום הקשור בכעס האלוהי ובצורך לרצות אותו – זהו מקורה של תפילת שחרית, ומקור קרבן התמיד. תמיד נקריב קרבן – יום יום גם בשבת וגם בחגים – כדי לוודא שהקב"ה לא יחריב עלינו את עולמינו מרוב קנאתו בשחר העולה. הרבנים במסכת ברכות אף נחלקים במקורה של תפילת שחרית, האם נתקנה על ידי האבות, או שמא היא זכר לקרבן התמיד – קרבן השחר. סיפור הבריאה בספר בראשית, מספר גם הוא את הקרב הזה – המאורות והכוכבים נבראים על ידי אותו אל אחד – וחסל סדר "עבודה זרה"
***
מבלי שעורכי התהילה המונותאיסטים שמים לב, גיבורות שיר השירים פולשות ממש לתוך התהילה ומשוחחות עם ציית הגעגוע ועם חיבוק האהבה האלוהי של התהילה :
שיר השירים : (ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי:
ובתהילה : (ט) דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ
יש קשר בין השחר ובין דבקות; גם הפרשנים[3] וגם אנחנו שמנו לב לקשר בין הפסוקים – ייחוד ומיזוג השונים מאד זה מזה. לימוד ועיון בשרש דבק , מגלים לנו שבתורה השרש משמש לתיאור יחסי הדדיות ואהבה בין איש לאשתו ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד,[4] וכן לתיאור שיעבודו של המאמין לאל האחד. ספר דברים – שנמצא לפי המסורת בבית המקדש בזמן מלכות יאשיהו – הוא ספר הנאבק כולו למען `ה` לבדו` – וכותביו משתמשים בשרש דבק: אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: – הרבה פעלים יש כאן – תירא, תעבוד, תדבק, תשבע. בעוד שבתיאור הקשר האנושי מסתפק המקרא רק ב-`ותדבק` וזהו. (דברים י)
אחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: (דברים יג)
ספר דברים ממיר את כל הפעולות שבני אדם עושים בפולחן האלים לפולחן האל האחד: תמחקו את ההיסטוריה שלכם ואת הפולחן תעשו למען `אחד אלוהינו`.
הדבקות בתהילה ס"ג המשולבת בתוך שיר האהבה – הופכת בהקשר הכוהני לדבקות מצווה וכפויה, השייכת למערכת מאלצת ואלימה.
המשוררת מעידה על המערכת הזאת במילים:
י וְהֵמָּה–לְשׁוֹאָה, יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי; יָבֹאוּ, בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ.
יא יַגִּירֻהוּ, עַל יְדֵי חָרֶב; מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ.
***
הקול הכוהני בתהילה – הוא קולם של העובדים בשותפות עם המלך להשלטת הרפורמה הדתית האלימה שהתחוללה ביהודה, והוא נחשף בפסוק נוטף שומן המשולב בשיר האהבה: (ו) כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי: [5] הכהן נחשף כאן כניצב מאחורי אותו נשבע "אתה אלי" . רק כהן יודע לדבר על חלב ודשן – מושגים מקצועיים הקשורים לשחיטה ולקרבנות. למרות המילה `כמו` – הרי גם הוא נלחם יחד עם המלך ״בדוברי השקר״. הכהונה והמלוכה מבססים יחדיו את הפולחן המרכזי במקום ספציפי אחד ומיועד בלבד. `בְּשִמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי ` אומרת התהילה – ומהדהדת שוב את טקס נשיאת הכפיים של הכוהנים שהופך מטונימיה לכל תפילה באשר היא שם. גם מסורת זאת חלחלה לספרות הרבנית: `כמו שהייתי מקריב חלב אמורין לגבי מזבח וכמו שהייתי מקיים תרומת הדשן במזבח בכל יום שהתפלה במקום עבודת הקרבן`. (המהרש"א) ; ברור לו למהרש"א שתפילת הקבע באה במקום עבודת הכוהנים – עבודה של קבוצה מובחנת ואליטיסטית נמחקת אפילו מפרקי אבות – ובמקומה התפילה אם כי גם היא תפילת חובה וקבע. הקול הכוהני לא נדם….
***
אנו מתחברות לנשים הקדומות ולנעמי שמר ששרו לזריחה גם אם היו צריכות להתחבא במערות.
איכה יבשו בורות המים? כיכר השוק ריקה. ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה. נעמי שמר, בלי לדעת זאת כלל, מהדהדת את שירת הנשים הקדומות, הגעגועים להר המגונן, לזריחה. היא כינור לכל שירי ירושלים שעליה כתם הפז. זהב, נחושת – נחש הרפואה והעיקר – אור. במערות אשר בסלע מיללות רוחות. האם בבלי דעת ייללו בנעמי שמר הרוחות של הכוהנות הקדומות? הגעגוע החזק הזה ששמר הביאה מתוכה לירושלים הוא אקט דתי שמקורו קדום. הוא מתחבר לכהנות הזריחה ולמלכים השמים כתריהם בראשיהם ומשתחווים לשמש. שולי נתן, עם הגיטרה האחת היא כמו כוהנת הזריחה, שרה לשחר שיבוא לירושלים.
כחודש לאחר השמעת הבכורה של השיר נשלחו מאות חיילים לקרב על העיר העתיקה. בשל השיר הזה הם היו מוכנים להקריב את חייהם רק כדי לשמוע תקיעת שופרות על יד ההר. ירושלים של זהב הפכה משחזור של שירת האישה הבודדת לעבודת ה׳ האחד על יד ההר. כמו כוהני האל האחד, השתלטה הרבנות האורתודוכסית על הפולחן, וקרעה את השמים והלבבות בתקיעת שופר. שמר מוסיפה בית חדש לשיר, כשהיא נסחפת בפולחן השחר, היא מדמה לעצמה שהעירה אלפי שמשות זורחות במערות אשר בסלע, אך למעשה הופכת להיות כמו סופרי המלך, ומשנה את תהילת הגעגוע לירושלים לתהילת האשליה של ירושלים המאוחדת של עם ה׳.
תוך כדי הקרבות לכיבוש ירושלים בדיאלוג עם י`רושלים של זהב ` כותב מאיר אריאל את `ירושלים של ברזל` – הוא כותב על השחר שהפך אדום, אדום מדם כמובן. כל רגעי הקסם שבשחר כל המעברים העדינים בין תכלת ללבן – נרצחו ברגע אחד, רגע של דם ועשן – והכי נורא , של שכול.
ושחר קם פתאום –
הוא רק עלה , עוד לא הלבין הוא
וכבר היה אדום
…
הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו
ובאו אמא אחר אמא
בקהל השכולות
ה ע ר ו ת
_______
[1] בבלי סנהדרין צ"ד ב
[2] בבלי ברכות ג
[3] למשל זהר ויצא, דף קסג עב
[4] – בראשית פרק ב כד
[5] חלב הוא השומן הנפרד שאינו מעורב בבשר הבהמה הנשחטת, ודשן הוא שמן , אך גם אפר השריפה שנמצא על המזבח.
