אני כבר לא זוכרת אם נשאר רק קיר אחד.
בטוחה שלא תמיד הבית היה אדום.
הטקסטורה של הדיקט יוצרת מערבולת 'ואן גוכית' סוערת , משקפת את תחושתהפגישה עם הקיר/בית הזה.
והציצית השובבה של הדקל שמציצה לה מאחורי הקיר מציעה לי את האמת הנצחית של ההשתנות האינסופית, ואת אשליית הצילום המקפיא את הזמן.
מזמן לא הייתי פה. בטוחה שאמצא בית מידות חדש. שלא זוכר. אז אולי הקפאת הזמן אינה אשלייה, אלא תיעוד?
