הרואה-שמו"א ג/יונה ארזי ועפרה שפי

א) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת יְהֹוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ: 

(ב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ ועינו וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת:

(ג) וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים: 

(ד) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

 

ארבעה פסוקים מסתוריים פותחים את שמואל א פרק ג. סצנה של חשכה דו משמעית מתחוללת בהיכל ה`. עלי שוכב ואינו רואה , נר האלוהים כמעט כבה, ושמואל אף הוא שוכב בהיכל ואז , בחשכה  – שמואל שומע  את קול ה` .

מהו אותו נר האלוהים שכמעט כבה? ומהיו קולו?

בשירו על אחד העם מתאר ביאליק אבדן דרך, חשכה רוחנית  מצב של `אין  חזון": 
"וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ

יָצָא בִּזְמַן בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ.

וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים

שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים."

ביאליק מתאר ממש את המתחולל בבית עלי – אבל מעביר זאת לתקופתו שלו, שעה של תוהו ובוהו שעה של זקנה ועלומים.  שעה של "כָּל-רִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ הַסְּתוּמִים אָז   נָ בִ י א   שָׁאָלוּ –

נְבִיא אֱמֶת, שֶׁיִּגַּע בְּצִנּוֹר לִבֵּנוּ וְיָבֹא וְיַדְלִיק מִלְמַעְלָה, מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ, כּוֹכָבוֹ"

רק הבוקר כשראינו את צמד המילים "נר האלהים" , הבנו את מקור ההשראה של ביאליק לתיאור המצב לפני הופעת ה`נביא` שלו ושל ציבור גדול מאד,הוא אחד העם.

שעת עירבוב תחומים ותוהו ובוהו זאת בדיוק השעה  הרוחנית של תחילת שמואל א`.

המטפורה `נר האלוהים` – מהדהדת את מוטיב האש בהתגלויות לאותם מיוחדים שהאל מטיל עליהם שליחות – למשה נגלה האל  בסנה הבוער ואף הוא ענה `הנני` לקול הקורא. גם הנביא ישעיהו מקבל את שליחותו כשהבית עשן כולו וסביבו מרחפים דרקוני אש, שאחד מהם נוגע בפיו מטהר אותו ומקדיש אותו לתפקידו כנביא. במעמד הקולקטיבי הגדול של מתן תורה – האל נגלה באש לכל עם ישראל , ובחנוכת המשכן האש יורדת מהשמיים – ואוכלת את הקרבנות. אלוהים הוא אש אוכלה. ובמקדש הוא מסתמל באש התמיד – `כבה התמיד` – הוא ביטוי חז"לי המסמל חורבן.

האש בבית עלי – כמעט כבתה וחושך מוסרי ורוחני ללא חזון יורד ומכסה את שילה ואת כל ישראל. במקום שהיה אמור להית מלא אור –שורר חושך גדול. ובשעה קשה זאת נשמע הקול. נרו, נר האלוהים שכמעט כבה מאלץ את האל להתגלות מתוך מצוקה.  במקום שהאור מתמעט עולה הקול, זה אותו אלוהים עליו שרה חנה "ה` ממית ומחייה". ושמואל העונה `הנני` מהדהד גם את העקדה – הנער שהוטל למאורת הפריצים הזאת – מסוגל לשמוע קול. (כתבה: יונה ארזי)

 מאין לו לנער שמואל המסוגלות לשמוע קול אלהים ?  שמואל קיבל  את מתנת האם. מתנת חנה שחננה אותו ביכולת המיוחדת הזאת. זאת חנה שמצאה חן בעיני אלוהים – והצליחה בתפילה ללא קול , כשרק שפתיה נעות לגרום לו לתת לה פרי בטן. שפתי חנה שרחשו תפילה מהדהדות את ישעיהו שהשרף נגע בפיו עם רצפת אש; אלה שפתי חנה שלימדו אותו על הקשר המיוחד עם אלהים. נכון ששמואל מבין זאת רק אחרי שלש פעמים, אבל גם חנה עלתה לשילה המון פעמים עד שהצליחה לצור את אותו קשר מיוחד עם אלוהים.  ולכן עשתה לו את המעיל הקטון העוטף אותו ומנכיח אותה – בניגוד לאפוד המזויף של בני פנחס. חנה מעצימה את עצמה מצליחה ל`הזיז` את ה׳ בכוח שפתיה בלבד, ומגדלת  מרחוק, בחשיכה, את מי שידע לראות את הקולות ולהציל את ה׳ ואחר כך גם את העם. הוא הוא  `שמואל הרואה`.

 

הרואה/עפרה דרורית שפי
———————–

כאברהם בעלטת בין הבתרים,

הנני. 

כמשה לפני אש הסנה,

הנני. 

הנני כי קראת לי.   

 

עלטה יורדת על הרי אפרים 

רשעים בחושך יידמו,

והוא רואה. 

 

נר ה׳ טרם יכבה 

ושוליו מלאים את ההיכל. 

שרפים עומדים מעליו

והוא רואה 

 

פני אימו אומרות

אין קדוש קדוש קדוש

כה׳ ואין בלתו. 

 

נר ה׳ טרם יכבה 

והוא רואה את הקולות:

״ה׳ ממית ומחיה 

מוריד שאול ויעל״

 

דבר ה׳ 

כי רואה עבדך,

ישמע את קולך המתייצב בעלטה,

ולא תצילנה שתי אזניו הקטנות

כי מכופר הוא במעיל אהבתה.

 

הנה נגעו שפתיה וקולה ייראה

וינועו אמות הסיפים. 

ונפרץ החזון. 

 

***הפסוקים הבאים מהברית החדשה – הוו השראה ליצירתו של הולמן האנט "אור העולם" מתקשרים רוחנית לדברינו – ואנו מביאות אותם כאן : 
 הנני עמד בפתח ודפק והיה כי-ישמע איש לקולי ופתח הפתח אבוא אליו וסעדתי עמו והוא עמי:  המנצח אתננו לשבת אתי על-כסאי כאשר נצחתי גם-אנכי ואשב את-אבי על-כסאו:  מי אשר-אזן לו ישמע את אשר הרוח אמר לקהלות:*** (חזון יוחנן,ג 20-22)