שוב שיניתי את הפרק הראשון של הרומן הבלתי גמור שלי על מנשה מלך היהודים. בגרסה המעודכנת המוגשת כאן לא צלב המלך מנשה בן השתים עשרה את סבא שלו, הנביא ישעיהו, בן המאה ועשרים. השמועה הזדונית על הצליבה הזאת תתפשט אמנם תוך שעות ספורות, אך היא תיכנס לרומן הבלתי גמור שלי רק בפרק השני. בעזרת השמ תתברך אעלה מחר קטעים מתוך הפרק השני של רומני היקר. אם תרצה השמ אקשר בין הקטעים הללו לבין הפרק של מחר ב"מחלנים 929" (דברים יז) שעניינו: דיני המלכת מלכים.
הפרק של היום ב"מחלנים 929" (דברים יו) דן בדיני פסח של ספר דברים שהומצאו הרבה יותר מאוחר מדיני פסח המתוארים בספר שמות. החוקרים חלוקים ביניהם אם דיני פסח בדברים יו הומצאו בימי עזרא (עזרא ו), בימי יאשיהו (מלכים ב כג) או בימי חזקיהו (דברי הימים ב ל). אם תואילו לקרוא את הפרק המעודכן המצורף כאן, תיווכחו לדעת שמבין שלוש אופציות הפסח שמציעים חוקרי דברים יו בחרתי בפסח של חזקיהו, והוספתי לו גם קטעים מתוך הפסח על פי ההגדה, והפסח על פי הברית החדשה.
כך, עד להודעה חדשה, נפתח רומני הבלתי גמור על מנשה מלך היהודים:
———————————————————-
בדיוק בחצי הלילה, בעיצומה של סעודת ליל הסדר האחרונה, נרצח בחשאי חזקיהו מלך היהודים. השמועה על הרצח פשטה כמו אש בין רבבות עולי הרגל המסובים חבורות חבורות סביב שיירי עצמות הגדיים שנותרו מקרבנות הפסח. עד זמן קריאת שמע של שחרית הם סיפרו ביציאת מצרים בכל קרן רחוב ירושלמית, ובין ספור לספור התלחשו ביניהם באימה אודות מותו הידוע מראש של חזקיהו מלך היהודים. אף אחד מהם לא העז להעלות על דל שפתיו את המלה המפורשת "רצח", אך הכתובת "מות ידוע מראש" ריצדה כבר חמש עשרה שנה על כל הקירות
בדיוק חמש עשרה שנה לפני כן ישבו רבים מהם באותן חבורות ובאותן קרנות רחוב ירושלמיות, וממש כמו בלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה הם סיפרו גם אז ביציאת מצרים עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית. בין ספור לספור הם התלחשו אז על המחלה המסתורית שנחתה פתאום על המלך חזקיה, ועל דבר אלהים החשוד שהנחית עליו הנביא ישעיה כמה שעות לפני כן: "כֹּה אָמַר אלהים: צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה בלילה הזה וְלֹא תִחְיֶה עד אור הבוקר".
"למה יעניש אלהים את משיחו חזקיה מלך היהודים?", הם הקשו זה לזה באימה, "למה ימות דוקא המלך שעשה הישר בעיני אלהים יותר מכל מלכי ישראל ומלכי יהודה שקדמו לו?". כל הלילה הם הצטרפו לתפילת חזקיה והתחננו לפני אלהים שיעביר את רוע הגזירה, וכשהגיע זמן קריאת שמע של שחרית עברה הרינה במחנה והשמועה המשמחת התגלגלה בצהלה. אלו לאלו בישרו כי מלכם האהוב חי וקיים, אלו לאלו ציטטו בהתרגשות את הנבואה הטריה שבישר ישעיה לחזקיה: "כֹּה אָמַר אֱלֹהִים: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".
בשחר ההוא החלה הספירה לאחור, ותוחלת חייו של חזקיהו היתה לנחלת הכלל. כולם חישבו ומצאו כי חמש עשרה השנים שנותרו למלכם לחיות הם מאה ושמונים חודשים, שהם שבע מאות שמונים ושתים שבועות, שהם חמשת אלפים ארבע מאות שבעים וחמישה (5475) ימים, שהם מאה שלושים ואחת אלף וארבע מאות (131,400) שעות.
ובשחר הזה, בדיוק עם תום השעה ה-131,400 לארכת החיים שקיבל חזקיהו, יצא קול שופר מארמון המלוכה והכריז בצער רב וביגון קודר על עלייתו השמיימה של חזקיהו מלך היהודים.
כמה שעות לאחר מכן, בתחילת הצהרים, הצטופפו מאות אלפים ברחבת ההַקְהֵל הענקית החולשת על ירושלים, וציפו בכליון עינים לטקס משיחת המלך החדש העתיד להתתחולל בין הערבים. כולם היו במתח רב לקראת הרגע שבו ימשח ישעיה בן המאה ועשרים את נכדו בן השתים עשרה, מנשה בן חפצי בה וחזקיהו.
ורגע לפני ששקעה השמש במערב הרי יהודה, הודיע ישעיה לרבבות המתקהלים על שינוי שמו של מלכם העתידי ממנשה למשה. מיד לאחר מכן הוא משח אותו בשמן המשחה והכתירו כמלך היהודים האחרון מֹשֶׁה בֶּן האלהים.
"אל הנער הזה התפללנו", הכריז ישעיה, "הוא יושיענו והוא יגאלנו והוא יצילנו… ממשה עד משה לא קם כמשה", רשפו עיניו, "משה הראשון הוציאנו ממצרים בפסח הראשון והכניסנו לארץ הבחירה, ואילו אתה, משה האחרון, תוריד לנו את מלכות השמים, תגאל אותנו מחיי העולם הזה, ותביא עלינו את הפסח האחרון…"
עם תום נאומו תקעו הלויים בשופרות וכל העם הריע עשרות פעמים: "יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן האֱלׂהִים… יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן האֱלׂהִים… יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן האֱלׂהִים…"
כשנדמו התרועות סימן המלך החדש, על פי אות מוסכם, לבר כרם הסופר, ראש סוכני החרש שלו. בר כרם הורה לאנשיו על פי אות מוסכם, והללו מיהרו להוריד את ישעיהו מהבמה.
לאחר שהורחק ישעיהו מרחבת ההקהֵל הגדולה הושלך הס, ומנשה מלך היהודים החל לקרוא מהקלף את נאום ההכתרה שהכינו לו מבעוד מועד חפצי בה אמו ובר כרם סוכנו. "אנו מכריזים בזאת על קץ ימות המשיח", דקלם מנשה, "לא משיח אנכי ולא בן משיח – מנשה בן חפצי בה וחזקיה אנכי. אינני בן האלהים ואינני משה האחרון.
ואז, כששמע הילד מנשה את המלים "אינני משה האחרון" יוצאות מפיו של המלך מנשה, השליך ארצה את הקלף שבידיו, וללא כל התייעצות מוקדמת עם סוכנו ועם אמו, בישר את הבשורה הבאה לעמו:
"משה האחרון לא יקום ולא יהיה, כשם שמשה הראשון לא היה ולא נברא, וכשם שלא היתה יציאת מצרים. הראשון שהמציא את כל הספורים הללו על משה ועל יציאת מצרים הוא סבא ישעיה האהוב שלי, שעבד על כולנו בעינים. ממש כשם שעבד עלינו בעינים כאשר סיפר שראה את אלהים יושב על כסא רם ונישא שראשו מגיע עד לשמים…
(המשך יבוא מחר)
