כשנולדתי בירושלים באביב תש"י התקיים בי הפסוק מפרשת השבוע (האזינו) "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ"[1]. מאז אני משכיח את אלוהֵי ילדותי יומם ולילה, אך הוא מזדכֵּר כְּצוּר ועולה אליי מתהום הנשיה הנשי.
מהיום שאני זוכר את עצמי הייתה עלי יד ההשכחה, ומאז אני משכיח רוחני ומשכיח כשרות תורני. עד עצם היום הזה אני מסתחרר במחול הנשיה וההזדכרות, נאחז בקרנות המזבח של קטעי פסוקים, בדלי מדרשים ואותיות פורחות, וממשיך להיות דרשן שרוט, הדורש ללא הרף את ספר השכחונות של חייו. עד עצם היום הזה אני חולה, תודה לאל, במחלת ההשכחה.
למה "תודה לאל"? – כי מחלת ההשכחה שלי גורמת לי לקום כל בוקר ולהודות לאל המזדכר על שעשני כאשה המשכיחה והמנשָׁה, ועל שהצילני מהמחלה הזכרית הממארת, הלוא היא מחלת ה"זכור" וה"יזכור".
ובבוקר יום הזכרון הזה אני מודה שבעתיים לאל המזדכר על כך שממש ברגעים אלו הוא מצילני מפני ההתקהלות וההידחסות המהבילה בתוך עדר ה"מתפללים" הזכרים הנדחסים למרגלותיו, והמזכירים לו שוב ושוב שיזכור לבקרם כבקרת רועה עדרו, ומתחננים לפניו שוב ושוב שלא ישחט אותם באחד ממתקני השחיטה המשוכללים שבהם שוחטים זכרי האדם את זכרי הצאן.
ואף על פי שאני משכיח את אלוהי ילדותי יומם ולילה אני זוכר אותו לטובה בבוקר היפה הזה, לקיים מה שנאמר במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: אִמרו לפנַי בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיבא לפני זכרונכם לטובה"[2]…
זכרונך בא אלי לטובה, אל מזדכר, ועל כך מודה אני לפניך.
ועוד מודה אני לפניך על שהחזרת בי אמונתֶךָ, וגרמת לי לקוות שאולי, על אף הכל, אלהים לא חייבת להיות נקבה והיא יכולה להיות גם זכר.
ועוד מודה אני לפניך, אל מזדכר, על שהחזרת לי השְׁרָאֲתִי ואפשרתָ לי להתפלל את תפילת הבוקר הזאת.
ומתוך הכרת התודה הזאת אני מברך אותך שתזכה לשנה נכונה ולעוד הרבה שנים נכונות.
אמן.
[1] דברים לב יח
[2] מסכת ראש השנה דף לד עמוד ב