רגע לפני ששחט אברהם את ישמעאל בנו והעלהו לעולה כקרבן אדם זימן אלהים כבש לאתר השחיטה וגרם לכך שברגע האחרון ימיר אברהם את קרבן האדם בקרבן בהמה. כך כתוב בקוראן ועל כך חוגגים המאמינים את חג הקרבן המוסלמי שיחול השנה באותו תאריך של יום הכפורים היהודי. ספור הוצאתו להורג של ישמעאל על ידי אברהם אביו (בראשית כא) נקרא על ידי מאמינים אחרים ביום הראשון של ראש השנה; ביום השני של ראש השנה קוראים בתורה את ספור הוצאתו להורג של יצחק על ידי אברהם אביו. שתי ההוצאות להורג שהוציא אבי היהודים והמוסלמים סוכלו ברגע האחרון על ידי אלהים. מדרשים ופירושים רבים יודעים לספר שהתקיעה בקרן של איל (שופר) מסמלת את התודה לאלהים על כך שברגע האחרון זימן את האיל וגרם לאברהם להמיר את קרבן האדם בקרבן בהמה.
בקריאת התורה של יום הכפורים, לעומת זאת, אנחנו פוגשים אלהים אחר שיש לו יחס שונה מאד לקרבן אדם – קריאת התורה של יום הכפורים נפתחת בספור על אלהים שלא הסכים להסתפק בקרבן בהמה והתעקש לחנוך את משכנו בשני קרבנות אדם.
שני קרבנות האדם הם נדב ואביהוא בני אהרֹן ואלישבע, שאהבו את אלהים יותר מדי, והוקרבו לפניו כשני קרבנות אדם.
על-פי הזֹהר יש לקרוא כך את פסוק הפתיחה של פרשת יום כפור: "וַיְדַבֵּר ה` אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן: בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה` וַיָּמֻתוּ "[1]. מסתבר, על-פי הזֹהר, כי מיד לאחר הקרבתם של נדב ואביהוא הבהיר אלהים למשה כיצד הם מתו. "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה` וַיָּמֻתוּ", אמר אלהים, "כל-כך הרבה קִרבה ואהבה הם הרעיפו עליי, עד שקיבלתי את נשמתם בשמחה".
רגע לפני עלייתם בסערה שררה באוויר שמחה גדולה של חג חנוכת המשכן – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה` וַתאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".[2] בכל התורה כולה אין תיאור של שמחה כה מושלמת וכה גורפת. כל בני ישראל ראו אש חדשה יורדת מן השמים ומלחכת את המזבח ואת העולה ואת החלבים, וכולם נפלו על פניהם ברינה, ושרו בקול גדול: "הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ!". גם נדב ואביהוא נסחפו לתוך ההתלהבות, והוסיפו אהבה על אהבה [3]ונמשכו אל אלהים משיכה יתרה, והדליקו אותו באש זרה, וחצו את הקווים חציה אסורה, ונכנסו לקֹדש קֹדשיו כניסה ישירה, ועלו לפניו כשני קרבנות אדם בסערה.
אלהים המאושר גמל לנדב ואביהוא באהבה על אהבה על אהבה, והוציא לקראתם אש אישית מן השמים וקיבל את נשמתם בשמחה גדולה.[4]
מותם של נדב ואביהוא היה מוות שלא מהעולם הזה – "שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה – שניים נכנסו בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה ונשרפה נשמתם"[5]. גופם ובגדיהם נותרו ללא פגע.
מרחוק המשיכו בני ישראל לחגוג את חג חנוכת המשכן, אך בתוך המשכן עצמו שררה דממת אלהים. משה הביט באהרן הבוהה בשני בניו המוטלים בקדש הקדשים, ועל רקע מצהלות החוגגים אמר לו: "אהרן אחי, עד עכשיו הסתרתי ממך את הסוד ששמרתי בלבי ימים רבים. עכשיו אני יכול לגלות לך כי כבר למחרת מעמד הר סיני הודיע לי אלהים שביום חנוכת המשכן הוא לא יסתפק בקרבנות בהמה. למרות שבתורתו הכתובה התחייב לוותר על תשוקתו לקרבן אדם התוודה בפניי שביום חנוכת המשכן הוא עתיד לקדש לעצמו את הקרובים לו ביותר. עד עכשיו חייתי בתחושה שאותי או אותך הוא יקריב, עכשיו אני יודע שנדב ואביהוא טובים ממני וממך… "
ואהרן ההמום קיבל את הדין בדממה מדממת, כמו שנאמר "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"[6].
—————————————————————————————–
אחרי מות שני בני אלישבע ואהרן הסתבר שהמשיכה היתרה שנמשכו נדב ואביהוא לאלהים הייתה הדדית, והביאה לעבירה הדדית בין אדם למקום ובין מקום לאדם. גם אלהים עבר את הגבול שבינו לבין האדם – למרות שהתחייב לשים קץ לקורבן אדם[7], לא גבר על יצרו וחגג בשמחה את חג הקרבן של נדב ואביהוא.
אהבה על אהבה הוסיפו נדב ואביהוא מזה ואלהים מזה, וקִלקלו את השורה. תוך כדי כך הביאו לעולם את יום כיפור, שהוא יום כפרה סיזיפי הן לעבירות שבין האדם למקום[8], והן לעבירות שבין המקום לאדם.
אחרי מות שני בני אלישבע הכתיב אלהים למשה את הוראות החירום החדשות שתיקראנה בקריאת התורה של כל ימי הכיפורים שיבואו: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרן וְלא יָמוּת"[9] – לא עוד כניסות פתאומיות ואינטימיות לקֹדש הקֹדשים. אף אחד זולת הכהן הגדול לא ייכנס עוד לקֹדש הקֹדשים. גם הכהן הגדול עצמו ייכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, להקטיר קטורת לפני ולפנים. וגם הכניסה החד-שנתית של הכהן הגדול תהיה מאוד מדודה ומאוד מבוקרת. לעולם לא תהיה עוד קִרבה אנושית כה אוהבת, כה מתפרצת וכה סוערת, כמו קִרבתם של נדב ואביהוא.
יום הכפורים ירד לעולם כחג הקרבן של נדב ואביהוא הקדושים. הוא ירד לעולם כתגובת חירום מיידית על כל המשיכות היתרות והמסוכנות המתחוללות בין האדם למקום ובין המקום לאדם. משיכות יתרות אלו עלולות להוסיף אהבה על אהבה על אהבה.
פתאום, בשעת הוספת אהבה על אהבה, עלול אחד הצדדים להקריב את זולתו, ולציין את ההקרבה הזאת כחג הקרבן של כל הדורות שיבואו…
חלק מהמקורות הקשורים :
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת (ויקרא טז א-ב)
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא ט כד – י ג)
`ותצא אש מלפני ה" – מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים ושרף נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר : שני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ותאכל אותם. נשמתם נשרפה ולא בגדיהם (ספרא שמיני פרשה א לד)
כיצד היתה מיתתן? – שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה – שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר `ותצא אש מלפני ה". היה אהרן עומד ותוהא (=ותוהה): אומר: אוי לי כך עבירה בידי וביד בניי שכך הגעתני. נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו: אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך , שבהם הבית נתקדש כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין ושתק שנאמר וידום אהרן. (ספרא שמיני מכילתא מילואים כג)
`ויקחו בני אהרן` – אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. (ספרא שמיני מכילתא מילואים לב)
מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת וגו` (שיר השירים ג ו) – מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד ראתה יבמה (גיסה) מלך ואחיה נשיא ובעלה כהן גדול ושני בניה סגני כהונה ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל מיד נעשית כתימרות עשן (שיר השירים רבה פרשה ג פסקה יג)
[1] ויקרא ט"ז, א`
[2] ויקרא א`, ט`
[3] "כיון שראו (נדב ואביהוא) אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא שמיני
מכילתא דמילואים)
[4] הדברים הכתובים בפרק זה מושפעים מפירוש "הכתב והקבלה" ל-ויקרא י`, ב` ו ט"ז, א`.
מחבר "הכתב והקבלה" מסכם מאמרים שונים מתוך המדרשים והקבלה ומושך אותם בכיוונו המיוחד. כך, בין השאר, הוא כותב בפירושו ל-ויקרא י`, ב`: "…אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה שירדה משמים ותאכל את העולה עמדו להוסיף אהבה על אהבה וכו` ואמר להם המקום אתם כבדתם אותי וכו` ואני אכבד אתכם יותר וכו` ונקראו מיודעיו של מקום גדולים ממשה ואהרן (עיין רש"י בדיבור המתחיל `הוא אשר דבר`), ולזה ייתכן לפרש לשון ותאכל אותם מענין האכילה השניה, קבלת נשמתם בשמחה…".
[5] על פי ספרא שמיני פרשה א סימן לד. והשוו: ספרא שמיני פרשה א סימן כג משם משתמע כי גופם של נדב ואביהוא נשרף ובגדיהם נותרו בשלמותם.
[6] ויקרא י ג
[7] ראי/ה על כך בהרחבה להלן בפרק "אחרי מות אלהים" ובפרק "אלישבע אשת אש".
[8] ראי/יה זוהר חלק ג` דף ס`. כמו-כן, ראי/ה בפירוש "הכתב והקבלה" ל-ויקרא ט"ז, א`. וכן, בפירושו של הנצי"ב מוולוז`ין ("העמק דבר") ל-ויקרא ט"ז, א`
[9] שם ט"ז, ב`
