כשהייתי בן שתים עשרה נרצח אבא בחשאי. אף אחד לא העז לדבר בגלוי על רצח, אך כולם ציינו באימה כי כבר חמש עשרה שנה לפני כן ניבא סבא ישעיה בדיוק מופלא את יום הסתלקותו של אבא. שעה לאחר שמיררתי בבכי על הקבר הפתוח משח אותי סבא בשמן המשחה והכריז עליי כעל המלך המשיח מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ.
"אל הנער הזה התנבאתי", הכריז סבא, "הוא יושיענו והוא יגאלנו והוא יצילנו"
"ממשה עד משה לא קם כמשה", רשפו עיניו, "משה הראשון הוציאנו ממצרים והכניסנו לארץ הבחירה ואילו אתה, משה השני, תוריד את מלכות השמים ארצה ותכרית את מלכות הזדון הרשעה…"
עם תום נאומו תקעו הלויים בשופרות וכל העם הריע עשרות פעמים: "יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ לְעוֹלַם וָעֶד… יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֶלֶךְ הַמָשִׁיחַ מֹשֶׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ לְעוֹלַם וָעֶד… "
כשנדמו התרועות סימנתי, על פי אות מוסכם, לבר-כרם הסופר, ראש סוכני החרש שלי. בר כרם הורה לאנשיו, שמיהרו ואסרו את סבא ישעיה באזיקים ותלו אותו על צלב גבוה שהוכן מבעוד מועד.
את נאום ההכתרה שכתבה לי החכמה באדם , אמי מורתי חפצי-בה, נשאתי לרגלי סבא הצלוב, ובו הכרזתי באוזני בני ישראל ההמומים על קץ ימות המשיח – "לא משיח אני ולא בן משיח", הודעתי, "וכל מי שיתייחס אליי כאל בן-אלהים יוקע כמורד במלכות"…
בנוסף לכך הכרזתי כי מרגע זה ואילך לא משה ייקרא שמי בישראל כי אם מנשה….
—————————————————————————————————
חמישים וחמש שנה הייתי מלך על ישראל בירושלים. עכשיו, שנה לאחר שפרשתי בחשאי לבית החופשית, אני, מנשה מלך ישראל, בן ששים ושמונה, חולה אנוש במחלת ההַשְׁכָּחָה. יומם ולילה אני מנשה הכל בתהום הנשי-יה ומתבודד עם סופריי הנאמנים בבית החופשית הצופה על מדבר יהודה בואכה ים המוות.
חמישים וחמש שנה הייתי מלך על ישראל בירושלים – יותר מכל המלכים אשר מלכו לפניי. חמישים וחמש שנה נתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, והגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפניי בירושלים, ודרשתי את התורה בחמישים וחמש פנים – יותר מכל הפנים שידרשוה כל המטיפים והחוקרים והרבנים. חמישים וחמש שנה שלטתי בראש גלוי וביד רמה, ונתתי את לבי לדעת בינה ודעת וחכמה, וראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכול הבל ורעות רוח. אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון – הכול יהיה מְנוּשֶה…
אף על פי כן אינני מצליח להשכיח מעצמי מאומה, ואני זוכר את כל הגרסאות המטורפות והמנוגדות של כל העלילות הזדוניות והמגוחכות, המתארות את חמישים וחמש שנות מעלליי החל מאותו יום שבו שפכתי על קברו של אבא דמעות כמים, ובו הוכתרתי למלך על ישראל בירושלים, ובו, על פי גרסה אחת, צלבתי את סבא על צלב שראשו מגיע לשמים, ועל פי גרסה אחרת ניקרתי לו את העיניים, ועל פי גרסה נוספת ניסרתי אותו לשניים – לישעיהו הראשון ולישעיהו השני…
וגם את ליל מלכותי הראשון אינני מצליח להשכיח. ככל שאני מנשה אותו הוא שב ועולה ומזדכר מתהומות הנשייה. בלילה ההוא נדדה שנתי ופחדתי להישאר לבד ומיררתי בבכי מרוב געגוע אל אבא האהוב ומרוב געגוע אל סבא האהוב. אמא ובר-כרם לא התפנו אליי כי היה עליהם לפקח על ליל המהפכה הראשון, להתמודד עם כיסי ההתנגדות, ולבסס את שלטוני. הם הפקידו עליי סופרים וסופרות נחמדים שסיפרו לי כל הלילה סיפורים מרתקים ומפחידים.
עד אור הבוקר הביאו לפניי הסופרים והסופרות את כל ספרי הזיכרונות, וקראו באוזניי את כל הסיפורים שסבא ותלמידיו בדו מלבם – את כל אגדות הבריאה וספורי האבות, את כל הבדיות על יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, וכיבוש הארץ, ואת כל הכזבים על דוד נעים זמירות ישראל ועל שלמה החכם באדם ועל המלכים שעשו הרע בעיני השמ ועל המלכים שהיו ילדים טובים ירושלים…
מהלילה ההוא ועד עצם הלילה הזה נודדת שנתי בכל הלילות. עד עצם הלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה אני מצווה בעדינות על סופריי הנאמנים שיביאו לי את ספר הזיכרונות הגלוי ואת ספר השכחונות הנסתר. בכל לילה אני מושיב סופרת תורנית מימיני וסופר תורני משמאלי, ואני מעלה מתהום הנשייה עוד סיפור שאינני מצליח להשכיח. הסופר שמשמאלי מעתיק את הסיפור שלי לספר הזכרונות וליתר בטחון מגבה אותו בזכרון נוסף. באותה עת משקיעה הסופרת שמימיני את אותו סיפור בספר השכחונות הנסתר, הלוא הוא ספר הנשייה אשר למנשה…
(ההמשך יבוא ויעלה מתהום הנשיה)
