למה נפרדתי מהחברה שלי במוצאי יום כפור לפני 48 שנה?
האם הייתי הנער החרדי הראשון שהטיף לחזרה בתשובה בעתון נוער חילוני?
מיהו הפלאי הפתיין שהחזיר אותי בתשובה לפני 48 שנה ומה מעשיו כיום?
לפני שאתחיל אשיב ברמז בלבד לשאלה השלישית – הפלאי הפתיין שהחזירני בתשובה לפני 48 שנה מככב כ-30 שניות בסרטון החשוב הבא (4 דקות) https://www.youtube.com/watch?v=piG79UdOXro . סרטון ארסי ועסיסי זה ידוע מאד בקרב הצבור החרדי, ומכונה "הקליפ הרשמי של עצרת המיליון". מומלץ מאד לצפות בו הן כדי לזכות בהשראה ובברכת גמר חתימה טובה, והן כדי להקל על הבנת הפרטים המופיעים להלן.
———————————————————————————–
לפני 48 שנה, בחורף תשכ"ז (1967), ניסיתי להחזיר בתשובה את כל הנוער החילוני בישראל. בכתבה מגלומנית, המתועדת ב"מעריב לנוער" תחת הכותרת "אגדה קרובה על לבבות רחוקים" (ראי/ה נספח להלן) הצעתי לכל האומללים גאולה מתוקה מאין כמוה ושחרור סופי מיסורי החילוניות האיומים והנוראים. ייתכן מאד שבסופו של דבר יתברר שהייתי הנער החרדי הראשון שפנה אל הנוער החילוני מעל במה חילונית מובהקת והציע לו לחזור בתשובה.
כתבה מגלומנית ומיסיונרית זו מציעה "קירוב לבבות אגדי", חד-צדדי לחלוטין, המושתת על חוסר יכולתו של המקרב העליון (אני) להקשיב לרחשי ליבו של המקורב החילוני הנחות. במהלכו של "קירוב" זה מעניק החרדי העליון (אני) את כל האור, היופי, החום, הקסם, האושר, הטוהר, האמת, היציבות, הנכונות, הנאמנות, היושר, האהבה, הנחמדות, הנעימות, המקובלות, הזוך והזוהר לנוער החילוני האומלל, שאין לו בעולמו אלא דל"ת אמות של ריקנות, בדידות, ייאוש, פופ, ספורט ומין…
אין בכל הכתבה המלוקקת הזאת אפילו משפט אחד שאיננו מתועב. לא רק בגלל הטון המתנשא וההתייפייפות האובססיבית שלה, אלא בעיקר מפני שמאחורי האושר שהיא מציעה מסתתר שקר אחד גדול. בימים שבהם הבטחתי לכולם את כל האושר שבעולם חרב עליי עולמי, והייתי נתון בעיצומו של משבר אמונה איום שנבע כתוצאה מאובדנו של אלוהיי. משבר זה הוביל להתחרדותי הזמנית, והתחרדות זו הביאה לניתוק יחסיי מכל חבריי וחברותיי בבני עקיבא, ובעיקר מהחַבֵרָה שלי…
—————————————————————————————–
משחר ילדותי היה אלהים שותף לסודותיי הכמוסים ביותר, והיה מסוגל לקרוא לי את המחשבות עוד בטרם התחלתי לחשוב אותן. בעקבות אובדנו שקעתי בבדידות מוחלטת – לא הייתה נפש חיה שיכולתי לחלוק עמה את אסוני ולהתנחם בזרועותיה. לא זו בלבד, אלא שהייתי מוכרח להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה, ולהשקיע אנרגיה עצומה בטשטוש עובדת מותו של אלוהיי. במעגל הדתי-לאומי שבו הייתי שרוי באותם ימים לא היתה אשמה כבדה יותר מאשמת איבודו לדעת של אלהים. על אף כל מאמצי ההחייאה שעשיתי לאלוהיי הדועך חשתי כמו רוצחו הישיר. אשמה איומה חשתי על כך שהוא לא היה ולא הווה ולא יהיה בתפארה, ושאינו אלא אשליה אחת גדולה ונהדרת, שאיפשרה לי לתפקד משך כל שנות ילדותי .
אז מה עושה ילד טוב ירושלים שנאלץ להיות יתום אלוהים במחתרת? מה עושה בן 16 לאחר קיץ שלם שבו הוא משוטט ברחובות ירושלים ומתחנן בפני אלהיו הדועך שלא יעזבנו, וברגע מותו קורע עליו קריעה ואומר קדיש? כיצד יצליח נער דתי-לאומי לחזור לשיגרה בסוף הסיוט הזה? – הוא יהפוך להיות חרדי! יחזור בתשובה. במקום לצאת מתוך הארון הדתי ה"מודרני" ייכנס לתוך ארון קודש חרדי מיושן.
וכך, בראש חודש אלול תשכ"ו, מיד אחרי מות אלוהיי, התייצבתי בשערי ישיבת "חברון" החרדית בירושלים, ולא הצטרפתי ליתר בני כיתתי (י"א) במדרשיית "נעם" בפרדס חנה. הדבר נעשה בידיעתם ובעידודם של רבני הישיבה התיכונית שלי, שהתלהבו מן האפשרות שבמהלך שהותי בישיבת חברון החרדית והאנטי-ציונית תינצל נפשי מצפורני הציונות הדתית שאליה משתייכת מדרשיית נע"ם (ראשי תיבות "נוער מזרחי").
למי שתמה כיצד מעודדים רבנים במסגרת ציונית את מעבר חניכיהם למסגרת אנטי-ציונית נחוץ הסבר רקע על המציאות החברתית והפוליטית שעמדה מאחורי תופעת הישיבות התיכוניות (הדתיות-לאומיות) והישיבות הגבוהות (החרדיות האנטי-ציוניות) בקיץ 1966. הישיבה הגבוהה, החרדית, היא פחות או יותר הישיבה הקלאסית. תלמידיה הם צעירים לא נשואים בשנות העשרה המאוחרות ושנות העשרים המוקדמות, הספר הנלמד בה הוא התלמוד, ואין בה כל "לימודי ליבה". הישיבה התיכונית, לעומת זאת, היא ניסיון יומרני של ההנהגה הציונית-דתית ליצור שילוב של הישיבה החרדית עם התיכון החילוני הרגיל. כדי להצליח בניסיון היומרני הזה נדרש מאתנו המון. יום לימודים רגיל במדרשייה כלל 14 שעות לימוד: שמונה שעות לימודי קודש (תלמוד, תלמוד, תלמוד, תלמוד, תלמוד, תלמוד, תלמוד ותלמוד) ושש שעות לימודי חול (תורה, נביאים, פרשת השבוע, מחשבת ישראל, ספרות עברית "כשרה", הסטוריה של עם ישראל, לשון, חיבור, אזרחות, מתימטיקה, אנגלית, ביולוגיה וכו`). נוסף על כך היה עלינו להתייצב לשלוש תפילות ביום ולהתפלל תחת פיקוח. בלילות היה עלינו להישאר בפנימייה (ששה בנים בחדר) ולהכין שיעורי בית תחת פיקוח, עד שעת כיבוי האורות (עשר וחצי בכיתה ט`, אחת עשרה בכיתה י` וכך הלאה). עם כיבוי האורות נאסר עלינו להסתובב במסדרונות הפנימייה, ולאחר שהגיע זמן קריאת-שמע-על-המיטה נאסר עלינו לדבר ולהשמיע קול. רק פעם בשלושה שבועות יצאנו לשבת חופשית קצרה, ובקיצור, אם יש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו עתידים מייסדי גוש אמונים לשאוב את אֶמוּנִיוּתַם הגוּשִׁית והספרטנית לכו אצל הישיבות התיכוניות של שנות הששים.
מנהיגי המחנה הדתי-לאומי אהבו להמחיש באמצעות נערי הישיבות התיכוניות את ייחודה של תנועתם. הם אהבו להביא אותנו כדוגמה להצלחת הסינתזה בין היסודות החיוביים של התנועה הציונית-חילונית לבין היסודות החיוביים של היהדות החרדית הקלאסית. קברניטי המדרשייה אהבו להגדיר אותנו כ"בית היוצר לאינטליגנציה ציונית-דתית", ואנחנו, אינטליגנטים שכמותנו, הוצגנו כפנינה שבכתר הדתי-לאומי. ככאלו שמצליחים להוציא תעודות בגרות מצוינות, ויחד עם זאת יודעים ללמוד תלמוד כמו כל בחור ישיבה, ובנוסף לכך הולכים ליחידות קרביות, ובקצה המסלול הופכים לרופאים, רואי חשבון ועורכי דין אינטליגנטים דתיים.
כיפותינו הסרוגות על רקע בלוריותינו המתנפנפות החצינו המון עוצמה ומקוריות. אולם בינינו לבין עצמנו, בחדרי חדרים, כרסם הספק הגדול. הייתה באויר תחושה חזקה שיש משהו מאולץ ולא אוטנטי בשילוב שבין לימודי הקודש לבין לימודי החול. מורי מקצועות החול היו "מיובאים" – הם לא השתייכו לקהילה הדתית-לאומית. רבים מהם היו חילוניים שהגיעו מתל אביב וחבשו כיפה בכניסה למדרשייה. הרבנים ה"מחנכים", לעומת זאת, באו מבני-ברק וידעו רק תלמוד. רבנים אלו נראו גלותיים והיו מושא ללעגנו – העברית העילגת שבפיהם הייתה מתובלת באידיש, והשכלתם "הכללית" הייתה נמוכה משלנו, אינטליגנטים דתיים שכמותנו. כלפי חוץ המשכנו להוות חלון ראווה לדור הכיפות הסרוגות, אך כלפי פנים היה חשש מתמשך שאנו עלולים ליפול לתוך התהום הפעורה שבין המחנה החרדי והמחנה החילוני, ו"להתבולל" בתוך אחד משני המחנות הללו.
—————————————————————————————–
על רקע הפער הזה החל מסע ה"התבוללות" שלי לעבר המחנה החילוני, שהחל בחמישה חודשים הזויים בלב המחנה החרדי. וכך, בראש חודש אלול תשכ"ו (17.08.1966), יום מותו של אלוהיי, התייצבתי בשערי ישיבת "חברון" החרדית בעידודם של רבני הישיבה התיכונית שלי – מדרשיית "נעם" בפרדס חנה. רבנים אלו היו סוס טרויאני חרדי ואנטי-ציוני שהושתל בליבה הפועם של הציונות הדתית. ארבעים יום וארבעים לילה "חזרתי בתשובה", ובמוצאי יום כפור תשכ"ז הפכתי לנער חרדי זך וטהור. המצוה הראשונה שקיימתי בתור נער חרדי היתה לבשר בבכי לחברתי הבוכיה כי חל עלינו איסור חמור להיפגש עד החתונה. הסיבה: אין כל סיכוי שנצליח להיפגש ולהתגבר על יצרנו ולשמור על "מרחק נגיעה" זה מזו…
מי שהציל את נשמתי החוטאת היה ה"פלאי" המככב ב"אגדה קרובה על לבבות רחוקים", ובכמה מסיפוריי הגנוזים. "פלאי" זה, גבר פתיין וכריזמטי בשנות השלושים, שבה את לבי והשכיח ממני את אסוני. הוא היה מפקדה הנערץ של סיירת מחזירי-בתשובה נועזים שהמפקדה הראשית שלהם היתה בישיבת חברון, ומצודתה היתה פרושה בישיבות חרדיות נוספות כמו סלובודקה, פוניבז` וכפר-חסידים. הפלאי ולוחמיו דיברו על בחורי הישיבה בכלל, ועל עצמם בפרט, כעל לוחמי היחידה הקרבית ביותר בעם ישראל. הם הבטיחו לכל נער ציוני שיתגייס לשורותיהם את "כנפי השכינה", שהם כנפיים הרבה יותר מפוארות מכנפי טיס וכנפי צניחה כאחד. בלשכת הגיוס הצהירו כריזמטורים מלוכסני-מגבעת אלו ש"תורתם אומנותם", אך במקום להגות בתורה יומם ולילה הם השקיעו את כל אונם בציד נערים נבוכים ונטושים, ובהחדרת חיצי אשמה ללבבם. הוריהם התמימים של נערים נבוכים אלו שלחו אותם בגיל ארבע-עשרה לפנימייה יוקרתית ויקרה, כדי שייצרפו ב"כור ההיתוך של האינטליגנציה הדתית-לאומית" – הם לא העלו בדעתם שבכך הם מפקירים אותם לאנחותיהם הכריזמטיות של פלאיים חרדיים. בקיצור, אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבו המחזירים בתשובה האנטי-ציוניים את כל המים המאררים שבהם השקו את הנוער החילוני בארבעים השנים האחרונות, לכו אצל פלוגת הפלאיים המחזירים-בתשובה, שבשנות הששים עשו את הסטאז` שלהם עלינו – נערים "ציוניים-דתיים" נבוכים ונטושים שכמונו.
לוחמיו של הפלאי הפתיין שלי היו מסוגלים לתת לי את כל מה שרציתי ולא העזתי לשאול – הרבה תשומת לב והמון פרגון. היה להם את כל הזמן שבעולם להקדיש לי. רשמית, אמנם, הם הוצמדו אליי כדי ללמדני תלמוד, אך במשך ארבעים יום וארבעים לילה לא למדנו יותר מארבע שעות תלמוד. הם לא ידעו תלמוד ולא אהבו ללמוד, אך ידעו לדבר ללא הרף בשבח הערך העליון של תלמוד תורה. ארבעים יום וארבעים לילה דיברנו על ה"חיים" ועל ה"ערכים" ועל ה"יהדות הנכונה" ובעיקר על "ריסון היצר". ארבעים יום וארבעים לילה החזרנו את עצמנו בתשובה, כלומר שכנענו את עצמנו שוב ושוב שיש לעבור למחנה החרדי הטהור ולנטוש את המחנה הציוני הטמא והמעורב, ובמיוחד שכנענו את עצמנו שיש לנטוש את החַבֵרָה הטמאה מיד עם תום הצום…
כל הזמן שבעולם עמד לרשותם של הפלאיים הצמודים שלי. מה עוד היה להם לעשות בחיים? – עבודה? צבא? תלמוד תורה? – כל המלאכות הללו יכולות להיעשות בידי אחרים, אך ההחזרה בתשובה גדולה מכולן. במקום שמחזירים בתשובה עומדים אין לומדי תורה יכולים לעמוד…
כל כך רציתי לראות בפלאי הפתיין תחליף לאלוהי ילדותי האבוד. והצלחתי. כל כך הוקסמתי מחיצוניותו המתייפייפת, מכאריזמטיותו המשתפכת, ומהבטחון המוחלט שידע להפגין בפני ילדים נבוכים בני שש עשרה.
ובעיקר התאהבתי בהזיה שבתוך זמן קצר אוכל גם אני להיות מטיף כריזמטי. בעיני רוחי דמיינתי את עצמי בחליפה מטורזנת, עניבה אופנתית שמוטה ומגבעת שחורה ומלוכסנת. וכבר ראיתי את עצמי מחזיר בתשובה את כל נערי ישראל ונערותיה, משיב עטרה ליושנה ונוקם את נקמתי ביצרי הארור שהעביר אותי על דעתי, ו"חיסל", כביכול, את אלוהַי. כל כך פחדתי מן העבירה ויראתי מהכפירה, וכל כך הערצתי את הפלאי המסוגל לגבור על יצרו בקלי-קלות, לעמוד מול מאות נערים תועים, ולמכור להם אמת צרופה וטהורה בשפה נעימה ו"גזעית".
וכל כך רציתי להיות כמוהו: פלא יועץ. אל גיבור. מגלומן חסר מעצורים. סרסור נשמות רכות ותועות. בועל אמוציונאלי של אלפי קטינים וקטינות, פרנואיד החושש להישאר לבד עם עצמו, עם ילדותו העשוקה, עם אובר-דראפט עצום של תשומת לב, עם הצורך הבלתי פוסק להיות גיבור אהוב ונערץ על ידי רבבות. ובעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי נאחז בקרנות ארון הקודש, חוצב להבות בדרשותיי, מאיר לאולם וליושביו, ומביא גאולה לעולם…
———————————————————————————————————–
כך, במוצאי יום כפור תשכ"ז, התחלתי לחיות את השקר הכי גדול בחיים שלי. בתחילה שרפתי את עצמי ואת הקשר עם החַבֵרָה שלי. מיד לאחר מכן שרפתי את כל הגשרים שגישרו ביני ובין עברי, והפכתי להיות יותר צדיק משני הרבנים הראשיים כאחד. את הכיפה הסרוגה והטמאה המרתי בכיפה שחורה, ואת כל אחת משלוש התפילות היומיות סיימתי הרבה אחרי כולם. שעה ארוכה לאחר שכל תלמידי המדרשיה פנו לעיסוקי החולין שלהם המשכתי לנענע את גופי המתפלל כמו לולב, והמשכתי לבכות ולהיאנח בדרמטיות מרשימה. ככל ש"התכוונתי" יותר בתפילה כך חשתי שאני מדבר אל עצמי בלבד, אך כלפי חוץ הקרנתי לחברים הלועגים ולרבנים המדושנים את התחושה שאין להם עסק עם חוזר בתשובה אופנתי אלא עם אחד מצדיקי הדור.
מהר מאד יצא השד המגלומני שלי מהבקבוק, ומיניתי את עצמי לנציגו של אלהים בקרב הנוער הציוני-דתי. לא חלפו חודשיים מהיום שאמרתי קדיש על אלוהיי המת, וכבר התחלתי לקדש את שמו בעולם כשם שמקדשים אותו בשמי מרום. מבצע קִדוּש השם שלי לא היה אלא חִלוּל השם בהתגלמותו, והפער בין הצדיק הגלוי שהקרנתי לבין הרשע הנסתר שבתוכי הלך והתעצם. לא היה לי אלהים ודיברתי בשמו. לא היה לי כלום בעולם והבטחתי לכולם עולם ומלואו.
וכעבור חודשיים נוספים, בינואר 1967, גבר תיאבוני. לא הספיק לי להיות מושיעו של הנוער הציוני-דתי וייעדתי את עצמי לגאול גם את הנוער החילוני האומלל. וכך, בפנייה מגלומנית ומביכה, המתועדת ב"מעריב לנוער", דיברתי מגרונו המפיק מרגליות של הפלאי הפתיין, והצעתי לכל הנערים החילוניים האומללים לחזור בתשובה ולזכות בגאולה מתוקה מאין כמוה.
בנספח שלהלן מופיעה ככתבה וכלשונה ההצעה הסכרינית שהצעתי לפני קרוב ל48 שנה לכל הנערים החילוניים והאבודים (הועתק מ"מעריב לנוער", חורף 1967).
אזהרה: כדי להימנע מתופעות לואי העלולות להביא לידי בחילה עדיף לא לקרוא את הכתבה המלוקקת הזאת מיד לאחר שבירת הצום.
גמר חתימה טובה…
אגדה קרובה על לבבות רחוקים
פסענו יחד בין שבילים מודשאים. אורות בית הכנסת נצנצו מרחוק. אני השפלתי ראשי לקרקע, והוא, (הפלאי) קולו נישא מתגלגל אל רוכסי ההרים. היה בדבריו מעין חזון-אגדי, מציאות רחוקה ונשגבת.
וראה זה פלא, ככל שפסענו יותר, ככל שרחקו אורות בית הכנסת ונעשו חדים ובהירים ירד חזון זה, כאילו בינות להרי הרקע השחורים, והתקרב אלי, לעולמי שלי. כל משפט משכנע שיצא מפיו, כל מלה שופעת אהבת ישראל, נטעה בי אותה הרגשה נפלאה שהנה, הנה תפיסה לדברים במציאות, ולא רק מרחפים הם בין עננים נהדרים, רחוקים. כעת לא אדע אם אני הוא זה שנתעליתי מעלה ושאפתי מלוא ריאותי אווירה קדושה, עילאית, או שאולי אולה קדושה נתגלגלה וירדה אצלי. אך רגעים אלה לעולם לא יישכחו מלבי שהתרכך והתעדן כל כך מאותן דקות מפליאות.
וכך שח הוא לי בקולו המוצק, המתגלגל: "אשריך שזכית להיות בן העם הנבחר, ואשריך שזכית להימנות על השכבה המאמינה שבו. אמנם, התחנכת על ברכים מוצקות, נצחיות. אמנם, החדירו בך תודעה כבירה המקפלת בתוכה עולם ומלואו, אך בטוח אני כי לא מלאת את חובתך בתור שכזה. לא חכמה היא להסתגר ולהצהיר בשלווה עילאית: אני את נפשי הצלתי, ולהמשיך לצעוד בדרך הנכונה שהיא שלך ורק שלך. אין טעות גדולה מזו, ואין הזנחה פושעת מזו".
הרגשתי עצמי אשם, אך לא ידעתי על מה ולמה. חכיתי שיבהיר את דבריו ואת כוונותיו הנסתרות. "היודע אתה כמה נערים כמוך לא זכו לאותו אושר נהדר? היודע אתה כמה עלמים ועלמות, בני עמך, מגששים באפלה ומחפשים אמת מתוקה שתחסוך מהם אחת ולתמיד יסורים והתרוצצויות? כמה מהם מתבוללים, כמה משתמדים, מוותרים על אוצר שהוא כה נצחי ואמיתי. יודע אתה כל זאת ולמרות הכל שוקט על שמריך, מנופח וגאוותן, לעולם לא יסלחו לך על כך". עיני התכסו במסך של דמעות, אורות בית הכנסת ריצדו למולי בחוסר בהירות. מה נורא הדבר, הרהרתי נוגות, מאות אלפים מבני גילי תועים ונסחפים בזרם. הרי כולם יהודים כמוני, כולם נמצאים כאן, במולדתנו הקדושה בשל אותן נסיבות מאלפות, ובכל זאת מתדרדרים הם לאבדון. אבד עליהם הכלח, וכעת כבר אינם אחי בני אותו עם, ובמקרה הטוב יישארו הם אתי עוד דור בודד, ואז… מחריד אפילו להרהר בדבר. גרוני היה חנוק מדמעות ובקושי רב נעתקו מפי מלים בודדדות: "האם באמת אין כל תקוה?"
ואז, אזכור זאת כמו היום, עצר הוא מלכת, תפס בידי ולחצה בחזקה: "יתכן שהגזמתי בדברי, והטחתי כלפיך האשמות כבדות מנשוא. יתכן שגרמתי לך יסורי מצפון והרהורים נוגים, אבל למעמד שכזה חפצתי להגיע. ורואה אני כי היטבתי לפרוט על מיתרי לבך, ועתה מתנגנת בתוכך מנגינה סוערת, המחשבת להתפרץ החוצה בכל רגע. עתה קל לי לדבר אל לבך, שברגעים אלה אינו משוחד ומכור לתאוות".
הרגשתי התעלות בכל רמ"ח איברי והוא המשיך בדבריו החודרים: "הסכת ושמע: ישנה אפשרות אחת ויחידה להחזיר את הכל אחורנית. אפשר שהיא נשמעת אמנם אגדתית ומנותקת מן המציאות, אך ככל שגדלים הרצון והשאיפה להוציאה לפועל, כך הופכת היא להגיונית יותר ובעלת משמעות. ודאי קרוב אתה לנוער חופשי שמעולם לא נחשפו בפניו אותם רזים נפלאים ונשגבים. אנא, קרבהו אליך והרעיף עליו מאהבת ישראל. הענק לו מושגים שכל כך נהירים לך: קידוש, הבדלה, הלל, סעודה שלישית ועוד. או אז יעמוד הוא נרגש ונסער מול אותם אופקים חדשים שייפתחו בפניו, ובטוח אני בכל לבי, כי אז ישעה אף הוא לדבריך, ויתקרב אליך יותר ויותר, עד שבסופו של דבר תראה את אחיך לכל דבר. הגע בעצמך וחשוב: אם כל נער ונער שעקרונות היהדות האמיתיים ידועים לו, והוא מאמין בהם בכל מאודו, יקרב אליו ידיד אחד בלבד, ויקנה גם לו מאותם ערכים, מה דמות תלבש אז השכבה הצעירה של עם ישראל, שעל מזבחו הקריבו נפשם אלפים! אם כך תעשו לא יסתובבו בקרבנו מאות אלפי נערים חסרי כל תודעה לאומית שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.
עיני זהרו. לבבי פעם מהתרגשות, אורות בית הכנסת הבהיקו כפי שלא הבהיקו מעולם. ובכן, ישנה אפשרות. הייתי מאושר. המלים פרצו מפי: "אשתדל. אני מבטיח לעשות הכל…"
ייחסתי למשפט האחרון חשיבות של שבועה, ולכן עלי להוציא לאור הבטחה חגיגית זו. רעיון נצנץ במוחי: הרי כתב נוער אנוכי, בעתון של נוער שאליו התייחס אותו פלאי באהדה כה רבה, מדוע לא אשטח בפניכם, ידידיי, אותה בקשה מחייבת. דומני, כי כך אמלא את חובתי ביתר יעילות. אולי כך אחיש את משאלתי-משאלתנו הנכספת: קירוב לבבות בקרב הנוער היהודי.
והרי בקשתי המנוסחת פרושה בפניכם ומצפה בכליון עינים לפירות שתישא עמה: "ידידי, אם דתי אתה, וחינוך יהודי קיבלת, אנא קרב אליך נער אחד בלבד, חבר בודד, והענק לו מכל אותם אוצרות חמימים ולבביים שרכשת לעצמך, ואם לא זכית לחינוך מסורתי על ברכי היהדות, בקש ידיד טוב שיקנה גם לך מאותם עקרונות יקרים ומעניינים. כדאי לך, מובטחני שלא תתאכזב".
שלך, בברכת אחים
כ"נ ארי אֵלון (מעריב לנוער, ינואר 1967)
