תלמוד בבלי מסכת יומא דף עו עמוד א
כבר היה רבי טרפון ורבי ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן והיה רבי אלעזר המודעי יושב ביניהן. נענה רבי אלעזר המודעי ואמר: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה
אמר לו רבי טרפון: מודעי! עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו?
אמר לו: רבי, מקרא אני דורש חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים וכי חמש עשרה אמה בעמק (חמש עשרה בשפלה) …
… וכי אי זה מדה מרובה, מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה ממדת פורענות. במדת פורענות הוא אומר וארבת השמים נפתחו, במדה טובה הוא אומר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו.
*******************************
מדוע בדיון על המן נזכרת הפורענות?
הדרשה הקושרת את המן עם המבול מבקשת לומר משהו – המן מומטר על בני ישראל כמו המבול שהומטר על העולם, ההמבול הוא גשם שהומטר במידה מרובה – ואז הטוב שבמים היורדים משמים הפך לאסון,
המן גם הוא ירד משמים. ונקרא בשם המקסים:"דגן שמים". מזון אלוהי.
האל פתח את דלתי השמים – והעם מקבל מן, האל פותח את ארובות השמים והאנושות מושמדת.
אולי התלמוד מזהיר מבלבול ומהתמכרות לשפע ומהשחתה – מהר מאד השפע יכול להפוך לאסון.
